א. על האלימות. עלילת הדם כפשוטה של ה"ניו יורק טיימס" בכתבה ארוכה על התעמרות מינית בפלסטינים אולי אינה מפתיעה לפי קו העיתון, אבל בלי ספק קוראים אותה בעלי השפעה ולא מעט מאמינים. להתלונן לא די, מאבק הוא הכרחי. אבל חלק מהמענה הוא באמת טוהר המחנה שלנו, לאו דווקא בהקשר זה אלא באלימות שאופפת אותנו, במגזר הערבי, אצל יהודים גזענים ואצל נוער, שגם אם הוא "שוליים" הדבר אינו יכול לנחם את משפחות הנרצחים. רצינו להיות אור לגויים, לקיים "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אנחנו רחוקים. צריך לעבוד קשה לשם כך.
ב. לקראת מערכת הבחירות. היו ימים שבהם היו אמנות בין המפלגות המתמודדות בבחירות לניקיון ההתבטאויות בסערת הימים, ואין כוונתי רק לעברית צחה. מילים עלולות להפוך אלימות, ובכל מקרה עלולות להיות עתירות בהלבנת פנים ובלשון הרע. מי יגלה עפר מעיניך החפץ חיים זצ"ל, ראש וראשון ללוחמים בלשון הרע. אחד הגילויים הלא ראויים הוא - למשל - התייחסות של פוליטיקאית לתרופות נפש שלפי הטענה נטל פוליטיקאי יריב. מעבר לפן המשפטי, כבר אמרו חכמים, מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה, ומה אילו היה להיפך? שאלה חשובה היא בריאותם של נבחרים ראשי ציבור, אך לא לכך כיוונו כאן אלא להטיל דופי ורפש. נזכור את דברי חכמינו שהיו באמת חכמים.
ג. על המשפט בישראל. מערכת המשפט בישראל, ואני מדבר על כולה, היא יצירה מפוארת שנבנתה נדבך על נדבך על ידי אבות מייסדים ודורות ממשיכים. היא איננה נטולת פגמים, לעתים חמורים. לעתים בירוקרטיים. הם טעוני חשבון נפש ותיקון. אך מאז ראשית 2023 חווינו מאמץ שיטתי לקעקע אותה, במקום לפעול לתיקונים בשיתוף עם המערכת ולא בשנאה ובאבחת חרב. נפגשתי בימים אלה עם אחד מבכירי המשפטנים היהודים בעולם, בעל זיקה עמוקה לישראל. הוא כואב מאוד את החוויה הזאת, ולא חדל לקונן על כך. מאמץ הקעקוע - שיש לו כתובות של אחריות המוכרות לכולנו - אינו מונע מרצון לתקן. אילו זה היה המניע, היתה הדרך אחרת לגמרי והתוצאות - אחרות. אני מקווה שנזכה לימים טובים מאלה וגם על מערכת המשפט ליתן יד לתיקונים, אך לא להריסתה ר"ל.
ד. על יום ירושלים בירושלים. ביום ירושלים – שלצערי נחוג בעיקר אצל הדתיים הלאומיים בהלל והודיה – קיבל הצעיר בנכדינו, אסף שבכיתה א', בטקס נפלא בבית ספרו, גוננים שבירושלים, את סידור התפילה הראשון שלו. הוא וחברותיו וחבריו מצטרפים לשלשלת הדורות שתפילותיה היו המסד לשיבת ציון "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". בטקס הזה דמעתי, איני עושה כן לעיתים קרובות. נכדתנו מעין מהגולן בת 17, היתה יום קודם במצעד הדגלים; היא וחברותיה נהנו אך לא ראו את החיכוכים עם ערבים במסלול, נושא שנתקלתי בו כשופט. בטוחני שיש דרכים למנוע קטע מכוער זה. וגם חגגנו עם ידידנו בן ציון הוכשטיין, יו"ר שערי צדק ואיש חסד לעילא עם רעייתו נעמי, שהוכתר יקיר ירושלים. ירושלים נקיה יותר – תודה לראש העיר משה ליאון – ופחי אשפה בכל פינה, כדאי שהציבור גם יאהב אותם וישליך אשפה לשם ולא על המדרכה. כסטודנט נער בירושלים הקטנה שלפני ששת הימים חוויתי את החומה בליבה ועליה חיילים ירדניים אדומי כפייה. לא שיערתי אז שאזכה לעמוד בראש משלחת ישראל לשלום עם ירדן. אין להשוות את ירושלים בימים ההם לירושלים היפה שהררי שכונות נפלאות סביב לה כיום.
ה. על שבועות. נחוג בסוף השבוע את חג השבועות, שהוא גם חג מתן תורה. רבי סעדיה גאון בן המאה העשירית במצרים לימדנו "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". בחלוף 1200 שנה לא נשתנו דברים, בצופן הגנטי שלנו, הזיכרון, לפיד התורה העובר מדור לדור, ותיקון ליל שבועות עד עלות השחר. מראה המוני בית ישראל ברחבת הכותל בהפציע שחר החג הוא מן הנפלאים הנחרתים בזיכרוני מדי שנה. הבה נתחבר לכך, כל אחד ואחת מאיתנו בדרכם ובסגנונם בחג השבועות, המתנה השנתית היפה והנעימה. לא מכבר העניקה לי מרים רעייתי מגילות קלף ובהן רות, בה אני קורא בבית הכנסת בחג ומתחבר לסיפור הנוגע ללב ולמידת החסד, עיקרה של המגילה. חג שמח.