הסכנה של כל מאבק, מוצדק ככל שיהיה, היא המעבר שלו מהקונקרטי אל הסמלי. במקום לדון לגופה של בעיה, להבין אותה לעומק ולמקד את הביקורת במה או מי שמייצרים אותה, הדרך הקלה ביותר היא להפוך את הדיון לסמלי. הסמליות משטחת את המציאות ומייצרת קרב טיטאנים בין תפיסות עולם ואידיאולוגיות במקום למצוא פתרונות רלוונטיים ואפשריים. כך דיון קונקרטי ולגיטימי על כוח, משאבים או מדיניות הופך כמעט מיד לדה-לגיטימציה, כל סוגיה פעוטה ביותר הופכת למבחן נאמנות מחנאי. ישראל רוויית מאבקים צודקים. ולכל מאבק צודק בעיני תומכיו יש רגע שבו בני אדם בשר ודם מפסיקים להיות אנשים, והופכים להיות ייצוגים של המחנה שמייחסים להם. וכשמתווכחים עם ייצוגים מדומיינים, קל מאוד להכשיר שנאה עיוורת.
בשבוע שעבר פירסמה בטוויטר צייצנית המזוהה עם המחאה תמונה של שני גברים דתיים ברחובות תל-אביב. אחד עם עגלת תינוק והשני עם נשק ארוך, המעיד על שירות מילואים. "באופן מדאיג ומעורר סלידה תל-אביב נכבשת על ידי חובשי כיפה ונשק, ובעוטרות בובו'ז סטייל 'ראש יהודי'", הזהירה מפני שני אנשים אנונימיים שהיא לא יודעת עליהם דבר. "אל תתחילו עם 'יש מקום לכולם' – כי אין. תראו מה קורה בערד, למשל. ההשתלטות על תל-אביב מכוונת ושיטתית. אם לא כדי לתקוע אצבע בעין, למה לבוא להתיישב דווקא בלב החילוניות?"
1 צפייה בגלריה
עימותים בין דתיים לחילונים בכיכר דיזנגוף. להוריד את החומות, לא להגביה אותן | צילום: דנה קופל
(דנה קופל)
הציוץ הזה, של אישה ליברלית כביכול, מדגים בצורה מושלמת את הקלות שבה כעס פוליטי מתורגם לתיעוב עיוור כלפי אזרחים. אין שום הבדל בין הצייצנית שמשתמשת בחזותם הדתית של שני אנשים בשביל לעשות דה-לגיטימציה לציבור שלם לבין מי שמצלמים ילדי עובדים זרים בשביל לפעול נגד הגירה, מי שתוקפים חרדי אקראי בשביל להשליך עליו את כל הביקורת על השלטון החרדי, מי שקוראים בוגד למצביע שמאל או מי שמבחינתם כל ערבי הוא מחבל בפוטנציה. כשאנשים אקראיים הופכים לשעיר לעזאזל של תסכול קולקטיבי, המאבק מפסיק להיות צודק. הוא הופך פשוט לאכזרי.
*
"אבל יש בזה קצת אמת", "אבל הם התחילו", "אבל אי-אפשר להשוות" – אלו התגובות הנפוצות והמיידיות של מי שמשתמשים בפרקטיקות בזויות של השחרה או תקיפה פרסונלית. תמיד יש נימוק גדול יותר, צודק יותר, הכרחי ממש, שיצדיק מעשים לא סבירים.
שיימינג ברשת הוא המקרה הקל. מרדכי דוד עשה קריירה מלחסום אנשים ברחוב בשם המאבק הסמלי שלו ב"אליטות", ב"שמאלנים" או ב"ערבים". השלט "שמאלנים בוגדים" הפך לחלק מהנוף בהפגנות הימין לצד קללות ואיומים. בערב יום כיפור פעיל של "אחים לנשק" בחר לרדוף אחרי השר עמיחי שיקלי שיצא לריצה עם בנו ולבזות אותו. העובדה שילד בן 11 סובל התנכלות של אדם מבוגר לא הזיזה לו, הלא המטרה קדושה כל כך.
בתוך מציאות כל כך רעילה, האינסטינקט הוא לעמוד על המשמר, לא לוותר על אף שעל, להקצין את האמצעים ככל הניתן. הלוא אם הצד השני לא בוחל באמצעים, למה שאני אהיה זו שאתנהל בצורה הגונה? ההיסטוריה היהודית ידועה היטב, אבל איכשהו, באורח פלא, שורפי האסמים הם תמיד נציגי הצד השני. היכולת לייצר מבט ביקורתי ומפוכח אל המחנה שלי כמעט שלא קיימת. כך הטועים הם בהגדרה חוטאים, היריבים הם בהכרח בוגדים והפחד הופך בקלות רבה מדי לבוז ולניכור.
המחיר שאנו משלמים על הגישה הזו נמצא בכל פינה. הענייניות הפכה למילה גסה. אף מקרה לא נבחן לגופו, אלא רק לפי האופן שבו הוא משרת או לא משרת מחנה כזה או אחר. זה בוודאי נכון פוליטית, אבל היום הגישה הזו חובקת כל. כך לא משנה כיצד תתנהל היועמ"שית למשל, הדעות על תפקודה ידועות מראש. תומכי הממשלה יראו בה אסון זדוני ומתנגדי הממשלה יראו בה מושיעה אמיצה. לפרטי המקרים, להבדלים ביניהם, או לעמדות מקצועיות אחרות אין שום קשר לגיבוש העמדה הקונקרטית. כך לא משנה איזה סקופ עיתונאי יפרסם, זהותו היא שתכתיב אם יאמינו לו או אם יבטלו את דבריו. הראיות שיביא או איכות עבודתו אינן פקטור. והדוגמאות הן אין-סופיות. הפבלוביות הזו היא סימן מסוכן לחברה בקריסה.
*
יש מאבק קריטי על דמותה של מדינת ישראל. יש ביקורת נוקבת ומחלוקות בוערות שחובה ללבן. יש הרבה מאוד מה לתקן. כל אלו לא יכולים להיות הצדקות לשנאה קולקטיבית ולמחנאות עיוורת. בראש ובראשונה כי מדובר בעוול, אבל גם כי מדובר במהלך טיפשי. הדרך היחידה לשנות את המציאות היא יצירה של בריתות רחבות. ישראל מדינה קטנה מדי ומגוונת מדי מכדי ששבט אחד יוכל להוביל אותה לבדו או לשלוט בה. ובריתות דורשות הורדה של החומות, לא הגבהה שלהן. אם רוצים לחולל שינוי – חייבים להכיר במציאות: הוא יתרחש רק בשותפות עם מי ששונים מאיתנו.
ישראל כבר שנים בסחרחרה מחנאית שהגיעה לכדי עימותים ברחובות. 7 באוקטובר היה בלם נורא שגרם להמוני ישראלים להתעלות אל גודל השעה ולהבין שלא ניתן להישאר במסלול ההתרסקות הזה. ההתפכחות הייתה קצרצרה. שום מחלוקת לא נעלמה, הלהבות תודלקו ביד אמן, האסון נוצל באופן ציני, המאבקים שבו אל חיינו בתצורה חריפה ועמוקה פי כמה. האתגרים האובייקטיביים רק הלכו והתגברו: בביטחון, בתשתיות המדינתיות שנמצאות על סף קריסה, וביכולת של ישראל להישאר מדינה יצרנית ופורייה. בתשתית נוכח גם הפצע הכואב של המחדל הנורא. עם כל המטען הזה אנו נכנסים אל תקופת בחירות. ואלו כנראה יהיו הבחירות הכי מטונפות ורעות בתולדותינו.
הקמפיינים הפוליטיים ינסו, כדרכם, לשרוף את הגשרים האחרונים שעוד מחברים בינינו, כי פחד ותיעוב הם הדלק הזול והיעיל ביותר להנעת מצביעים. מול האסטרטגיה הצינית הזו, עלינו לאמץ פוליטיקה של טווח ארוך. להיות אזרח פוליטי בעת הזו פירושו להיאבק על ערכים ואמונות בלהט ובאותה עת להשקיע בעקביות ביצירת שותפויות. לא לצופף את השורות, אלא לשבור אותן. להיות חופשיים ממחנאות כיוון שהשותפים שלכם לשיקומה של ישראל נמצאים כרגע גם מעבר לקו המחנה הצר שלכם.
כשמנהיגים או קמפיינים ינסו למכור לנו את קלישאת "האויב מבפנים" – ולא משנה מאיזו קבוצה הוא מגיע – חובתנו האזרחית היא לא ליפול לבור הזה. אף קהילה לא תתאדה ביום שאחרי ספירת הקולות. מנהיגות טובה, כזו ששווה להיאבק עבורה, אמורה לשאוף לתת מענה לכלל האזרחים. לא לזלזל בפחדים שלהם, ולא ללבות אותם. במערכת הבחירות הזו, האחריות לסרב למנגנוני השנאה היא קודם כל שלנו.
