בתחילת המשחק ואחרי כל גול של הפועל באר-שבע, צורחים האוהדים האדומים ביציעים את אותו סלוגן שמטריף את כל הנגב: "THIS IS TERNER". וזה בדיוק הסיפור של העונה הזאת, שמתנקז למשחק המטורף אמש, שגרם לי להחסיר כמה וכמה פעימות. אבל בסוף, אחרי שמכבי ת"א הצליחה להשוות, באר-שבע עשתה את זה - ניצחון אחרון ומתוק במיוחד. האצטדיון רעד לאורך כל הדרך כפי שהובטח, והקבוצה של רן קוז'וך סיפקה לנו עונה מרהיבה ועוצרת נשימה. אחרי שמונה שנים ארוכות של המתנה, שמונה שנים שבהן היינו סגנית האלופה הנצחית, הגיע הזמן להתפנק על אליפות שישית שמגיעה לנו הדרומים בזכות, ולא בחסד.
זו הייתה עונה מהסרטים. לפעמים זה נראה כמו סרט אימה, לפעמים כמו קומדיה משוגעת. היו בעונה הזאת רגעים של אושר טהור שהקפיצו אותנו לשמיים, ורגעים שגרמו לבטן להתהפך. ואני מאתמול רק חושבת על הילדים הצעירים של באר-שבע, שחווים את האליפות הזאת בפעם הראשונה בחייהם. ואיזה כיף להם. ילדים שגדלו לתוך ה"חינוך הבאר-שבעי" הזה, שצמחו להיות חלק מדורות של אוהדים שלמדו שהפועל זה לא רק כדורגל, הפועל באר-שבע זו דרך חיים.
ואי-אפשר אפילו להתחיל לדבר על האליפות בלי להשתחוות לסגל הזה. לוקאס ונטורה, שהיה עבורי מספר 1 על המגרש כמו מנוע שלא עוצר. קינגס קאנגווה ואליאל פרץ שהבריקו בכל הזדמנות, דן ביטון – שעד שלא יכול היה – היה הפקטור המרכזי שחיבר את הכל. ומה עם ההגנה שנתנה את הרוח הגבית? הלדר לופס וג'יבריל דיופ שסגרו איפה שצריך ומיגל ויטור, האחד והיחיד – העוגן, שנפצע וחזר בדיוק ברגעים המכריעים כדי להזכיר לכולם שיש על מי לסמוך. כשיש לך רוח כזאת בחדר ההלבשה, אתה לא מפחד מאף יריבה.
על כל זה ניצח בעדינות ובאגרסיביות בו זמנית קוז'וך, המאמן שניהל את הסגל ביד רמה וידע להחזיק את הקבוצה גם אחרי מעידות כואבות. זה שהצליח להפוך את החיבור בינו לבין השחקנים בחדר ההלבשה למשהו שעובד על המגרש, לאנרגיה שהביאה את האליפות. הוא כנראה גם הבין את מה שכולנו יודעים: בלי שחקנים, מאמן לא שווה כלום, ובלי מאמן? השחקנים הם עוד אוסף של כישרון בלי כיוון. כן, זה בוקר של מחמאות. לשחקנים, למאמן, להנהלת המועדון.
אבל הלב האמיתי של באר-שבע נמצא, איך לא - ביציעים. בין אם אלו שגדלו עליהם בווסרמיל, ובין אם באווירה המחשמלת של טוטו-טרנר, שאין שנייה לה. האוהדים של הפועל באר-שבע הם זן נדיר. הם יגיעו לסוף העולם, יעודדו תחת גשם זלעפות או בחום הלוהט של המדבר. האוהדים גורמים לטרנר לרעוד גם בניצחונות, ולא פחות חשוב – גם בהפסדים. אבל היום זה שחר של יום חדש, שחר של צלחת חדשה שכבר הספיקה לקבל נשיקה או שתיים מיוזעות. נכון, זה היה מסע מפרך, מתיש ולעיתים מייאש. אבל בסופו של המסע הזה הצלחת שוב נצבעה אדום. אתם יודעים למה? כי הפועל באר-שבע היא אלופת המדינה.
