במקביל לשכול והאובדן הלאומיים, השרה אורית סטרוק חוותה השנה גם טרגדיה אישית, כשבתה שושנה הלכה לעולמה לפני כחודשיים. בראיון ל"120 ואחת", הפודקאסט הפוליטי של ynet, היא מתייחסת לראשונה להתמודדות עם הקושי, ומספרת על מחול שדים של שמועות והאשמות, שהגיעו מצד בתה והופצו ברשתות החברתיות.
שושנה סטרוק נמצאה ב-14 במארס ללא רוח חיים בצימר בגליל. היא הייתה בת 39 במותה. חודש לאחר מכן התיר בית המשפט לפרסם שהמשטרה בדקה תלונה שבמסגרתה נטען שהיא עברה תקיפה מינית, אך לא חקרה את הוריה. "החשד היה דל ביותר, ונשאר כך", כתב בית המשפט.
"אני עדיין באבל עליה", אומרת אימה כעת. "איבדנו אותה. זהו, זה נגמר. היא לא פה יותר. לעמוד בבית העלמין ולראות איך מכניסים אותה לתוך הקבר, זה קשה. אמא לא אמורה לקבור את הבת שלה. זה לא סדר העולם.
"אני באבל על כל החיים של שושנה, על כל הייסורים שהיו מנת חלקה. הייתה לי ילדה טובה, מקסימה, חכמה, אוהבת, מוכשרת, יפה. היה לה הכל, והחיים אמללו אותה באופן נורא. היא ידעה כל כך הרבה ייסורים וכל כך מעט אושר. היא כל כך רצתה לחיות ולהיות מאושרת, אבל הקשיים היו גדולים ממנה למרות כוח הרצון האדיר שהיה לה. אמרתי בלוויה שלה שאני לא מצליחה להבין למה הגיעו לה כל הייסורים האלה.
"אני גם באבל על זה שבסוף לא הצלחנו להציל אותה. כל 20 השנים האחרונות, ובאופן יותר ממוקד בתשע השנים האחרונות, ועוד יותר בשנה האחרונה. היינו במאמץ אדיר שהתכלית שלו הייתה להציל אותה, שהיא תישאר בחיים, שהיא תעבור את הגל הזה, שתחזור לעצמה. ועשינו מעל ומעבר. אני בעצמי לא מאמינה לכל המאמצים שעשינו, חלקם ממש חובקי עולם, כולל המאמץ הפסיבי של פשוט לשתוק. לא להוציא החוצה ולא להדוף פומבית את כל הטענות. והכל היה רק בשביל דבר אחד, בשבילה. בשביל שהיא תחיה, בשביל שהיא לא תאבד את החיים שלה כמו שחששנו כל הזמן שיקרה. וזה צער נורא גדול שלמרות כל המאמץ הזה, זה נגמר ככה".
עלו הרבה טענות והאשמות, בטח במציאות האינטרנטית האכזרית כשהיד קלה על המקלדת. יכולת להפריך אותן ולא עשית את זה.
"ברור. גם עכשיו לא אעשה את זה. יש צו איסור פרסום של בית המשפט ואני כמובן מכבדת אותו, אבל יש לי גם צו איסור פרסום פנימי שלי, ואני לא מוכנה שאנשים יפלשו לתוך החיים שלה. היא ידעה מספיק ייסורים וקשיים והיא לא צריכה שינברו לה בחיים. לכן יש דברים שאני לא אגיד עליה. אני רוצה לכבד אותה ואני רוצה שיזכרו ממנה את הדברים הטובים, והיו הרבה. ובטח שלא עשיתי את זה בשנה שלפני כן, משום שפחדנו שאם אנחנו נהדוף את הטענות, זה בעצם מה שיביא חס ושלום למוות שלה".
כי זה יפתח חזית של מי דובר אמת?
"לא. כדי לא לשים בחוץ דברים שלא צריכים להיות בחוץ. מספיק שזה יישאר בחדרי חדרים".
וכשאת רואה שכל כך הרבה אנשים מאמינים לשמועות, את כועסת עליהם?
"אני לא יכולה לכעוס על מי שמאמין לשושנה. אני פשוט מכירה אותה. היה לה כוח שכנוע אדיר. אותי בעצמי היא שכנעה הרבה פעמים בדברים שאחר כך אמרתי לעצמי, 'מה את נורמלית? איך האמנת לזה?' היא הצליחה כי היה לה כוח שכנוע אדיר והיא באמת הייתה משוכנעת במה שהיא אמרה. היא לא העלילה עלינו עלילות מרוע הלב. בכלל בכלל לא. בפנימיות שלה, במוח שלה, זה מה שהיא הרגישה. היא אמרה את מה שהיא מרגישה. אז אני לא יכולה לבוא אליה בטענות בשום אופן, וגם לא לאנשים שהאמינו לה".
שושנה סטרוק הלכה לעולמה ביום שבת, ואת ההודעה קיבלה המשפחה באותו ערב. למחרת גילתה אימה שהסיפור מהדהד לא רק בארץ, אלא גם בכלי תקשורת בעולם. "ביום ראשון בבוקר ראיתי שהסיפור כבר מטייל ברשתות ברחבי העולם, כולל בטורקיה, באירופה, בארה"ב", היא מספרת. "אמרתי לעצמי וואו, יש פה סיפור שיכול להיות בינלאומי, וראש הממשלה צריך להכיר את האירוע כי בסוף זה יכול להתהפך עליו.
"ביקשתי מבצלאל סמוטריץ' לעדכן אותו, ותוך כמה דקות ראש הממשלה התקשר אליי. הוא אמר 'תשמעי אורית, אנחנו מכירים כל כך הרבה זמן, עובדים ביחד, ואף פעם לא ידעתי שיש לך כזה תיק על הגב'. אמרתי לו שהרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אנשים בלי לדעת איזה תיק הם סוחבים על הגב, בשקט, בייסורים גדולים, בדילמות קשות. יש הרבה אנשים כאלה, ואם אפשר אהיה להם לפה ואבקש פשוט שאנשים יראו אותם, יאהבו אותם, יחבקו אותם, יתנו להם כתף".
"מתקנים את אסון אוסלו"
השרה סטרוק ויו"ר מפלגתה סמוטריץ' נחשבים לשני האחראים העיקריים למהפך שעבר על יו"ש מאז השבעת הממשלה הנוכחית: גם לצד האדמיניסטרטיבי כביכול, של צמצום סמכויות הצבא ו"אזרוח" השטח, וגם להסדרת יישובים והקמת מפעל ענק של חוות ומאחזים. בעוד הציבור שהצביע להם שבע רצון מהמהלך הדרמטי ורואה בו "שיקום של נזקי אוסלו", מתנגדיהם רואים בו סיפוח דה-פקטו והפרטה אלימה של גזילת אדמות פלסטיניות: במקום הצבא, מי שעושה את העבודה הם מתנחלים הנתמכים על ידי הממשלה.
"זו הייתה המטרה המוצהרת שלנו ועל זה נבחרנו", אומרת סטרוק. "אני שליחה של ציבור. נשלחתי למשימות שסוכמו ביני לבין הציבור הזה. המטרה הייתה לסובב את גלגל הנסיגות של אוסלו וההתנתקות. אנחנו מאמינים ובטוחים, שאוסלו זה האסון הגדול של מדינת ישראל, ואנחנו פועלים לתקן את זה. כשרת ההתיישבות זכיתי לקבל את התפקיד המרכזי הזה. יש לי חובה גדולה לממש וליישם, כמובן על פי חוק ובתיאום עם הצבא".
הלחץ הבינלאומי מעסיק אתכם?
"כל הזמן. בעיקר כל הזמן עובדים מול ארה"ב. אבל אני רוצה להזכיר לך שאת היישובים הראשונים הקמנו עוד בתקופת ביידן. כל השינויים הדרמטיים, גם החוות, נעשו כשביידן היה נשיא. בעצם בתקופת טראמפ לא היה שום שינוי דרמטי שקשור ליו"ש".
את מוטרדת מהדיווחים שבית הדין בהאג יכלול גם את השם שלך ברשימת צווי מעצר?
"זה עצוב, אבל אני צוחקת טיפה בגלל שני דברים. אחד, אני רואה בזה תעודת כבוד. הרי על מה הוא מוציא לי את הצו הזה? על ההתיישבות, וההתיישבות מבחינתי היא תעודת כבוד. שתיים, אני לא יוצאת לחו"ל. יצאתי פעם אחת בחיים שלי לחו"ל וזה היה בשביל שושנה".
"נעלבתי בשם התורה"
בראיון התייחסה סטרוק למורכבות ביחסים עם הציבור החרדי, כפי שהיא מתנקזת לדיון בגיוס לצה"ל. "תפיסת העולם שלנו ושל הציבור החרדי שונה באופן מאוד עמוק, עוד לפני הגיוס", היא מסבירה. "זה מתחיל בשאלה איך רואים ותופסים את התקופה. אצלנו בציונות הדתית מתייחסים להקמת המדינה כראשית צמיחת גאולתנו, ולמה שהצבא עושה כמלחמת מצווה.
"אני חלוקה על החרדים בבסיס. אותי לא תשמעי אומרת שלומדי תורה לא צריכים להתגייס. אצלנו לומדי תורה מתגייסים. תלמידי חכמים שהתקשרתי לבשר להם שהם נבחרו לדיינים ענו לי מסוריה. לא תשמעי אותי אומרת שלומדי תורה תורמים לניצחון המלחמה כמו חיילים. בעיניי זה עלבון לתורה. אני נעלבת בשביל התורה".
איפה האבל?
"אבל אני כחברת ממשלה וקבינט חייבת לתת לקושי הזה תשובה ריאלית. אני לא מוכנה למכור אשליות לציבור. אני לא מאמינה שאפשר לגייס את הציבור החרדי במכות, במעצרים ובסנקציות. למה? כי גם אני מגיעה מציבור אמוני, ואני יכולה להבטיח לך שלא מכות, לא מעצרים ולא סנקציות היו מביאים את הציבור שלי לעשות דברים שהוא מתנגד להם ברמה האמונית. הדרך לגייס אותם, כפי ששמעתי מחברי הכנסת פינדרוס, גפני וינון אזולאי, היא שמי שלא לומד תורה צריך להתגייס. אני מדגישה שאני חושבת שגם מי שלומד תורה צריך להתגייס, אבל אם הם ימשיכו להגיד את זה, נקבל מסה של חיילים חרדים בצה"ל".
