המשבר הזה ייכנס לא רק לספרי ההיסטוריה אלא גם לספרי אסטרטגיה. משהו יצטרך להשתנות. משום שחלשים כל כך מעולם לא התעללו כל כך בחזקים כל כך בזמן קצר כל כך. הציר האמריקאי-ישראלי הצליח לפגוע, לפי הצהרות רהב, בכ-80 אחוז מהכוח של איראן, של חיזבאללה ושל חמאס. והכוח שנותר מתגלה כעוצמת החולשה, מול הכוח הפוגע, שסובל מחולשת העוצמה. קרוב ל-40 יום של הפצצות קשות מצד המעצמה החזקה בעולם, בסיוע ישראל, עם חופש פעולה מלא, לא הכניעו את איראן. שנתיים של לחימה עצימה, אווירית וקרקעית, לא הכריעו את חמאס. חיסול ההנהגה ומבצע הביפרים המדהים לא שברו את חיזבאללה. וזה קורה למרות שרוב האיראנים, רוב תושבי הרצועה ורוב תושבי לבנון מאסו באלה שאונסים אותם להרס וחורבן. נדמה שהמצב הזה מנפץ תיאוריות ישנות. יש צורך בחדשות.
הם לא לקחו בחשבון, כך אומרים פרשנים, את סגירת מצרי הורמוז. לא נכון. מצרי הורמוז נכללו בכל משחקי המלחמה שקדמו להתקפה. טראמפ, נתניהו והיועצים שלהם לא לקחו בחשבון שני דברים אחרים. ראשית, עם מי יש להם עסק. הם לא הבינו ומתקשים להבין את תופעת הג'יהאד. הם נכנסו למלכודת הרציונליות. הם התקשו להבין שלחיזבאללה אין בעיה להרוס את לבנון. לחמאס אין בעיה עם הרס הרצועה. למשטר האיראני אין בעיה לספוג פגיעות קשות. משום שהעיקר הוא לשרוד עם כוח שמסוגל לפגוע בכלכלה העולמית או לגרום לפגיעה אנושה במדינות המפרץ. הפגיעה השבוע בתחנת הכוח הגרעינית באיחוד האמירויות (בראכה) היא רק דוגמית. וידם עדיין נטויה. ושנית, הם לא הבינו את כוחה האדיר של דעת הקהל. ישראל נכנסה למלחמה נגד ישות טרור נאצית, בתגובה לטבח איום ונורא, שכלל מעשי אונס מחרידים, ובתוך ימים בודדים הקואליציה האדומה-ירוקה נכנסה לפעולה. היא השפיעה. החרמות התחילו. ישראל הידרדרה למפולת המדינית החמורה בתולדותיה. טראמפ עצר את הדימום כשכפה הפסקת אש. אבל הוא התקשה להבין שאותה קואליציה שפעלה נגד ישראל, ובעד הג'יהאד, תתגבש גם נגד ארה"ב, ולמעשה, בעד איראן. וככל שמתקרבים לחגיגות ה-250 לעצמאות ארה"ב, למונדיאל ולבחירות האמצע – טראמפ יהיה יותר ויותר מוגבל.
2 צפייה בגלריה
טהרן, השבוע. אין פתרון אידיאלי, ובהנחה שאין נשק סודי חדש ומתוחכם - וכנראה אין - עדיף להמשיך עם המצור | צילום: אי-פי, Vahid Salemi
(Vahid Salemi, AP Photo/Vahid Salemi)
אז מה עושים? ספק אם מה שלא קרה בעשרות ימים של הפצצות יקרה בעוד סיבוב. איראן היא לא רצועת עזה, וגם שם לא הייתה הצלחה גדולה. מדובר במדינה שמשתרעת על שטח גדול משטחן המצרפי של גרמניה, צרפת, ספרד ובריטניה. לא יהיה זבנג וגמרנו. בנסיבות שנוצרו אין פתרון אידיאלי. יש את הפתרון הפחות גרוע. ובהנחה שאין נשק סודי חדש ומתוחכם, וכנראה אין, עדיף ללכת למצור. אבל יש חשש שעצתי לא תתקבל, וכאשר הדברים הללו יתפרסמו, ייתכן שכבר נהיה שוב במקלטים.
ישראל לא מעניינת אותם
הם בועטים במדינה. ואין להם עכבות. לפני שבוע זה היה בנימין נתניהו, שרץ לספר לחבר'ה שהוא ביקר באיחוד האמירויות. למה? למי זה מועיל? זה יוסיף לליכוד מצביעים? הרי היה סיכום מראש שמדובר בפגישה חסויה. אז מדוע הוא שובר מילה? וכי הוא לא יודע שזה בדיוק מה שעלול לפגוע ביחסים המיוחדים? הוא יודע. אבל ישראל לא מעניינת אותו. השבוע זה היה הניסיון החוזר שלו להעביר את חוק ההשתמטות. וכי הוא לא יודע שזה מה שיפגע במשרתים? וכי הוא לא שומע את אזהרות הרמטכ"ל על כך שבקצב הזה צה"ל מתקרב לקריסה? הוא יודע. אבל ישראל לא מעניינת אותו. וזה נמשך בחתימה של סמוטריץ' על פינוי חאן אל אחמר. הרי ממשלות ימין לא הוציאו לפועל את הפינוי, משום שהמחיר הבינלאומי שישראל עלולה לשלם לא שווה את הפעולה. נתניהו יאפשר לו את הפגיעה בישראל? בהתייחס לעובדה שהציניות החליפה את הציונות – זה עלול לקרות. כל איש ימין שהמדינה חשובה לו יותר מהקואליציה, חייב להצטרף למאמץ הלאומי לסיים את כהונת הממשלה הנוכחית. משום שישראל, נחזור ונאמר, כבר לא מעניינת אותה.
על דיבה ועל בומרנג
בעקבות עלילת הדם של ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס", פורסמה הודעה רשמית על כך שראש הממשלה ושר החוץ הנחו להגיש תביעת דיבה נגד העיתון. תביעה? ובכן, אם אכן תוגש, הסיכויים לזכות בה שואפים לאפס. הרי יש את תקדים "הניו יורק טיימס" נגד סאליבן (1964), שבו קבע ביהמ"ש העליון בארה"ב שגם אם מדובר בשקר, יש צורך בכוונת זדון מצד המפרסם כדי לזכות בתביעה. הסיכוי לזכות בתביעת דיבה נגד כלי תקשורת – שואף לאפס. לא מדובר בהגנה על חופש הביטוי, אלא בהגנה על חופש השיסוי. אבל זה הדין בארה"ב. אריק שרון חשב שהוא יעבור את המשוכה הזאת. הוא הגיש תביעה נגד השבועון "טיים", בעקבות פרסום על אחריותו לרצח סברה ושתילה (1983). חבר המושבעים קבע שזו הייתה השמצה וזה היה שקר. אבל אותו חבר מושבעים החליט שזה לא היה בזדון.
בהתייחס למאמרים אחרים שפירסם קריסטוף, מותר לחשוד בו שזה היה בזדון. אבל אין סיכוי שזה מה שייקבע בהליך שיפוטי. בנוסף, גם אם היה סיכוי כלשהו לזכות בתביעה, וכי ישראל באמת רוצה משפט שבו מצעד של אסירים פלסטינים משוחררים, או בני משפחות של עצירים שמתו בכלא, יגיעו לבית משפט אמריקאי ויספרו על מה שעבר עליהם בכלא הישראלי? הרי אנחנו לא מושלמים. וזה ברור שזה יהיה מצעד של שקרים, אולי לצד עדויות על אירועים שישראל לא תהיה גאה בהם. אנחנו זקוקים להצגה כזאת?
צריך להודות לכותב, קריסטוף, על כך שהוא כלל בעלילה שלו גם את הטענה שעצירים נאנסו על ידי כלבים שישראל אימנה. משום שהטענה המופרכת הזאת, היא עצמה, משמשת כבומרנג לתחקיר כולו ופוגעת באמינות שלו. כך שאין שום צורך בתביעה שתוביל למשפט ארוך ולאין-ספור עדים. העיתון פגע בעצמו. המחאה נמשכת. גם עובדים בעיתון עצמו מרגישים מאוד לא נוח. אין צורך להעביר את הפגיעה לישראל.
אפשר להניח שבסופו של דבר ישראל לא תגיש תביעה. לא כדאי. והנסיגה עצמה מההצהרה על הגשת תביעה – עלולה לחזק את שונאי ישראל. הנה, הם יאמרו, ישראל עצמה מבינה שאין טעם בהגשת תביעה, וזה מחזק את העלילה. ועדיין, תביעה תגרום לנזק גדול הרבה יותר. כך שלפעמים עדיף לחשוב קצת לפני שיוצאים בהצהרות מיותרות. אבל אולי, מי יודע, זו דרישה קצת מוגזמת מהממשלה הנוכחית.
השלום בער בו
הוא היה איש של חלומות, של תקוות ושל אשליות. הוא היה האיש היחידי שהצליח להיות חבר קרוב של כל חברי ההנהגה הפלסטינית, וידיד קרוב של חלק לא קטן משרי הממשלות האחרונות, כולל הממשלה הנוכחית. הוא היה אזרח ישראלי, וכנראה גם מהישראלים הבודדים שהוענק להם, לאות הוקרה, דרכון פלסטיני. בשנים האחרונות הוא היה היועץ של נשיא צרפת, עמנואל מקרון. הרבה מאוד פעמים לא הסכמנו. בוודאי לא כאשר הוא גרר את מקרון להכרה במדינה פלסטינית. אבל כל אימת שהייתי זקוק לשיחת רקע עם בכיר פלסטיני, הוא היה שם כדי לחבר. השלום בער בו.
קוראים לו עופר ברונשטיין. הוא כבר התארח בטור הזה. השבוע הוא נפטר בפריז, לאחר מחלת ריאות קשה. והוא היה גם, יורשה לי להודות, חבר קרוב, מהשנים שהיינו יחד באוניברסיטת תל-אביב. יחד היינו פעילים למען שלום וצדק חברתי. יחד הקמנו את עיתון "הפטיש". יחד נסענו ב-1993 לתוניס, לפגוש את ערפאת. הוא היה פצצה של כריזמה. הוא הקסים את כולם. ויש לי כלפיו חוב אישי. היינו פעם באירוע דיפלומטי. הוא דיבר עם צעירה מצודדת. קצת קינאתי. כשהייתי בדרכי החוצה הוא אמר לי: תכיר. אחרי שנה הוא היה השושבין בחתונה שלנו.
את הכריזמה שלו הוא ניצל בעיקר כדי לקרב בין יהודים לערבים. נכון, כריזמה לבדה לא פותרת כל מחלוקת ובעיה. אבל כל מי שהכיר אותו נדבק בתקווה לשלום. וגם אם זה קשה, על החלום של לוחם השלום אסור לוותר. יהי זכרו ברוך.
שלושה ספרים, שלוש זוויות
שלושה ספרים חדשים יחסית. הראשון הוא "מדוד לגוליית", של פרופ' אלי אברהם מאוניברסיטת חיפה, על סיקור ישראל בתקשורת הבין-לאומית. ולמרות, גילוי נאות, שכתבתי את ההקדמה לספר – מדובר בספר חשוב. לפני כל דבר אחר הספר מסביר את המרכזיות של הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בסיקור העולמי. יש הסברים, אבל בסופו של דבר מדובר באובססיה. אברהם מציג, למשל, סיקור של "הניו יורק טיימס" למבצע של צה"ל במחנה הפליטים בג'נין (2002) לעומת המבצע של צבא לבנון במחנה הפליטים נהאר אל-בארד (2007). יש הבדלים. בלבנון נהרגו הרבה יותר וההרס היה גדול הרבה יותר. אבל ישראל זכתה לסיקור עוין. לבנון – לסיקור ניטרלי. מה שמעניין הוא, שכאשר אנשי אקדמיה בעולם עוסקים במחקר, כפי שמציג אברהם, הם בעצם מאששים את הטענות של ישראל על אובססיה וסיקור עוין. שליטה יהודית בתקשורת? הצחקנו אותם.
הספר השני הוא "מלחמת ששת השקרים", של חנן עמיאור. עמיתי, פרופ' יובל אלבשן, כבר פרסם עליו ביקורת משבחת. בצדק. כך שנותר לי רק לציין את נקודות המחלוקת העיקרית. עמיאור הסתמך על ספרה של ג'ואן פיטרס, "מאז ומקדם". הוא היה אמור לדעת שנתונים רבים בספר היו שגויים. במהדורה הנוספת, בתקווה שתהיה, נא לתקן. בנוסף, עמיאור מציג את הזכויות ההיסטוריות, גם לפי הדין הבינלאומי, של העם היהודי על שטחי יהודה ושומרון. העניין הוא לא משפטי. הוא גם דמוגרפי. הרי אנחנו נותרים עם כחמישה מיליון פלסטינים. כל זמן שהם סרבני שלום, וכל עוד התמיכה בחמאס גבוהה וכל עוד איום הטרור הוא אמיתי – השליטה הישראלית היא אופציה לא נעימה, וגם הכי פחות רעה. אבל השאלה הדמוגרפית נותרת בעינה. והימין, הלכה למעשה, תומך במדינה אחת מהים עד הירדן. אפשר לבקר את התשובות של השמאל, שקצת חי באשליות. אבל גם לימין אין תשובות. ולמרות זאת, דווקא בימים שבהם העולם האקדמי מטיל רפש בציונות, מערער את צדקת הדרך, והרפש הזה מחלחל לישראל – הספר חשוב גם לישראלים.
הספר השלישי הוא "סליחה, זה שלך", של טוביה טננבום, שסגנונו הייחודי מאפשר לו לעסוק בנושאים הרציניים ביותר בדרך המשעשעת ביותר. כך הוא הפך ליצרן של רבי-מכר בנושאים חשובים. הספר הנוכחי עוסק בחוויותיו של טננבום ברחבי ארץ המתנחלים. הוא אוהב אותם. הוא עוקץ אותם. הוא בכלל ימני מהם. הוא בעד סיפוח. ויש לי איתו מחלוקת קשה. הוא מציג גם עובדות, ככל שבדקתי נכונות, שיטרידו את כולם. כולל כולם. המתנחלים לא יאהבו את העובדה שיש עזיבה המונית של צעירים. גם של השטח. גם של הכיפה. סמוטריץ' לא אהב לשמוע שבשטחי C, שהיו אמורים להיות בשליטה ישראלית, יש בנייה בלתי חוקית אדירה של הפלסטינים. הלו, ממשלת ימין? והמקומיים לא יאהבו שהוא מספר על וילות מפוארות. המתגוררים בהן מוגדרים "פליטים", לפי הגדרה שרק מנציחה את הסכסוך ואת הפליטוּת.
שלושה ספרים. שלוש זוויות. מחקרית, הסברתית וחווייתית. קריאה נעימה וחג שמח.
