מצטברות העדויות לכך שהסדר העולמי כפי שהכרנו אותו איננו עוד. מפריצות הדרך המדעיות, דרך השינויים היסודיים באופי המלחמה ועד כישלון השיטה הפוליטית ‑ כולם מסמנים שאנחנו בפתח של עידן חדש. האנושות כבר חוותה זאת בתום מלחמת העולם השנייה ובשלהי שנות ה-80. בשני המהלכים הקודמים ישראל הייתה חלשה ואילו עכשיו יש לה את המשאבים להתעלות לגודל השעה. אלא שכדי לעשות זאת נדרשות הכרעות רדיקליות של הממשלה הבאה.
"אם נילחם ‑ נילחם בעתיד ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך. עלינו להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם". חזרתי השבוע לנאום הזה של דוד בן-גוריון מ-18 באוקטובר 1952, על רקע השיח הישראלי סביב שיבה ללחימה בעזה, הודעת הנשיא טראמפ על דחיית הפעולה הצבאית באיראן ופגיעות הרחפנים הקטלניות בצפון. ראש הממשלה הראשון הבין מרכיב בסיסי בהוויה האנושית: בני האדם מצויים בתחרות למידה מתמדת. המלחמה היא המופע הקיצוני, הכואב והבלתי נסבל שלה, אך היא נוכחת בכל רובד של העשייה האנושית: במדע, בפוליטיקה, בטכנולוגיה ובחיינו האישיים.
1 צפייה בגלריה
טראמפ, השבוע. מדינה קטנה צריכה נכס אסטרטגי שגם ארצות־הברית לא תוכל לוותר עליו | צילום: גטי אימג'ז, Chip Somodevilla
(Chip Somodevilla, Getty Images)
אנחנו חיים בתקופת התהוות. כל מה שאנחנו יודעים על איך נראית מלחמה, איך פועלת כלכלה, מה מחזיק יחד דמוקרטיה, מה יהיה מקור החשמל הדומיננטי הבא ואיך ינהגו השחקנים שאינם מרוצים מהקִּדמה ‑ הכל מתעדכן מדי יום. המערכת העולמית נמצאת בסוף "מעגל-על" שמתרחש אחת לכ-30 שנה. כללי המשחק של המערכת הבאה מתעצבים כעת וקשה מאוד לתת בהם סימנים.
המלחמה איננה הפסקה בהיסטוריה. היא מופע המחקר והפיתוח האכזרי שלה. כולם לומדים ‑ בו-זמנית, בכל מקום ומהר מאוד. השאלה הישראלית היחידה שראויה לדיון השבוע היא אם אנחנו לומדים מהר מספיק, ואם לא, מה עומק השינוי שחייב להתחולל בישראל על מנת שתתעלה לגודל השעה, ולראשונה מאז הקמתה לא רק תעצב את עתידה אלא גם תיטול חלק בעיצוב המערכת העולמית כולה.
***
את הפניצילין גילה אלכסנדר פלמינג כבר בקיץ 1928, אבל היו אלה מלחמת העולם השנייה והצורך המיידי של טיפול בטראומה בשדה הקרב שהביאו את התגלית לייצור סדרתי ששינה את מהלך ההיסטוריה. רק עם פרוץ המלחמה, כשרופאי שדה ראו צעירים גוועים מזיהומים פשוטים, פעלה ממשלת בריטניה לשלוח את הווארד פלורי ונורמן היטלי מאוקספורד לארצות-הברית כדי לפתח קווי ייצור תעשייתיים. הם הגיעו לפאוריה, אילינוי, במהלך הבליץ על לונדון ב-1941. במעבדה חקלאית אזרחית, על בסיס מלון רקוב שנקנה בשוק מקומי, נמצא זן עובש שאיפשר להגדיל את התפוקה פי עשרה מהמודל האוקספורדי. עד יום הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944 היה לבעלות הברית פניצילין בכמות מספקת לכל פצוע בשטח בזכות התבססות שיטות הייצור המוכרות לנו היום בעולם הרפואה.
טיל ה-V2 של ורנר פון בראון, שזרע אימה ברחבי אנגליה והרג אלפים, היה לתשתית של חיל החלל האמריקאי. במסגרת מבצע "מהדק נייר" חולצו פון בראון ו-1,600 מדענים גרמנים, רבים מהם אנשי המשטר ברייך, והוטסו לאלבמה. שם, על בסיס הידע הנאצי, נולדה תוכנית "סאטורן 5" שהנחיתה אדם על הירח ב-1969. שני עשורים אחר כך לקח אילון מאסק את אותה תורת הנעה ויצר את משגר הפאלקון של חברת SpaceX ‑ המשגר הרב-פעמי הראשון בהיסטוריה. על גבו משגרת החברה את לווייני סטארלינק שעל הנייר יכולים לספק אינטרנט לעיירות במזרח אוקראינה ולמפגינים באיראן שהמשטר מנסה לחנוק. רקטה שעיצובה נועד להרוג הפכה לתשתית האזרחית הבסיסית ביותר של עידן הדמוקרטיות. כדי לסבר את האוזן, הטילים הגרמניים היו יכולים לשאת כטונה חומר נפץ, בעוד משגר הסטארשיפ שבאמצעותו עתידה SpaceX לשלוח לחלל עשרות לוויינים בו-זמנית צפוי לשאת כ-150 טונות בשימוש רב-פעמי.
אנחנו, הישראלים, נמצאים עמוק בתחרות הלמידה שנכפית עלינו על ידי יריבים שמסרבים לחיות בשלום לצד הריבונות היהודית בארץ. במלחמת יום הכיפורים נפגע צה"ל באופן אנוש מטילי הנ"ט "סאגר" וממערכות הנ"מ הסובייטיות. לאחר כעשור ערכה ישראל שימוש עולמי מערכתי ראשון במטוס ללא טייס (הזהבן) כחלק מהמערכה לשיתוקו והשמדתו המוצלחת של הנ"מ הסובייטי המתקדם שנפרס על אדמת סוריה (מבצע ערצב 19 במלחמת לבנון הראשונה).
הטילים של סדאם חוסיין הניעו את בניית מערכת החץ, שיירטה בשנתיים האחרונות מאות טילים איראניים מחוץ לאטמוספרה. מנהרות חמאס פגשו את גדר "שעון חול", והניעו אצל הארגון את התובנה שיש לפגוע בה דווקא מעל הקרקע, בדרך לביצוע טבח ברברי תוך כדי פלישה לישראל והחזקת שטח ריבוני בתוכה לאורך שעות ארוכות. כך פועלת תחרות הלמידה בשדה הקרב, והרחפנים מגובי הסיב האופטי שפוגעים בימים אלה בכוחות צה"ל בלבנון הם מופע חדש וצפוי בה.
***
גם תחרות הלמידה המדינית-פוליטית בשיאה. לפני כ-35 שנה כתב מדען המדינה האמריקאי פרנסס פוקויאמה את חיבורו המשפיע "קץ ההיסטוריה", שבו טען כי "מה שאנו עדים לו אינו רק קץ המלחמה הקרה אלא קץ ההיסטוריה ככזו. דהיינו: נקודת הקץ של ההתפתחות האידיאולוגית של האנושות והאוניברסליזציה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית כ'תחנה הסופית' של צורות הממשל של האדם".
דורות של פוליטיקאים הושפעו מכתיבתו. שמעון פרס המנוח הרבה להתייחס לעוצמת הרעיון של "קץ ההיסטוריה" במדיניות החוץ הישראלית בשנות ה-90. בהשראתו טענו רבים שהשיטה הדמוקרטית-ליברלית שניצחה את הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם היא סוג של חוק טבע, כמו כוח המשיכה. הדים לחשיבה זו באו לידי ביטוי בדוגמה שלטת במדעי המדינה: "השערת השלום הדמוקרטי", שלפיה תרבויות שהעפילו לדרגה זו של ממשל לא יילחמו זו בזו, ובכך מתהווה אט-אט קץ עידן המלחמות. ניתן היה לראות שיקוף של חשיבה זו גם בכתיבתו של החוקר הישראלי יובל נח הררי, עד לפלישה הרוסית האלימה לאוקראינה.
אלא שדברי ימיה של האנושות, בפרפרזה על קרל מרקס, הם דברי ימיה של מלחמת הרעיונות. לכל רעיון יש תאריך תפוגה. לרעיונות יש קץ, לא להיסטוריה. בשנים האחרונות נראה שכל המערכות הגיעו לקצה. הסדר העולמי שעוצב ב-1945 ‑ האו"ם, מועצת הביטחון, האמנות ההומניטריות, הסחר החופשי והגלובליזציה ‑ כולם נשחקו בתחרות הלמידה וניכר שמעמד הביניים והחירות, שהושפעו לטובה ממוסדות אלה בשיאם, נאנקים כעת תחת הניוון שיצר הסטטוס קוו וניצול השיטה על ידי גורמים המרוויחים ממנו.
בלונדון נלחם ראש הממשלה קיר סטארמר על כיסאו לאחר שכשל בביצוע כל רפורמה בעלת ערך במשך 18 חודשים שבהם נהנה מרוב מוחלט בפרלמנט. תוצאות הבחירות המקומיות מחקו את מפלגת הלייבור ונראה שסירובו לבצע צעדים אמיצים ולשלם את המחירים של תחרות הלמידה הפוליטית יעלו לבריטים בעליית המים העכורים של הפופוליזם. יש גבול ליכולת הציבור לשאת מדיניות רווחה שעלותה גבוהה מתקבולי המדינה ממס ההכנסה.
בגרמניה נלחם הקנצלר פרידריך מרץ בשיניים להנחיל את התפנית הנדרשת למעצמה שאותה נבחר להוביל. קריסת "הנס הכלכלי הגרמני" והכישלון החרוץ של השיטה הפוליטית להיטיב עם מעמד הביניים, מניעים שינוי משמעותי במנח הגיאופוליטי של המדינה ("נקים את הצבא הגדול באירופה"; "מוכרחים להודות בכישלון הרגולציה באיחוד האירופי"), במבנה מדינת הרווחה ("המודל מת") ובאתוס הגרמני. הקנצלר מרץ עושה שימוש חכם בנסיקתה המתמדת של מפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה" ‑ שהפכה לגדולה ביותר במדינה לפי הסקרים ‑ על מנת לחדד לציבור הבוחרים שאם המרכז לא ייזום את התפנית, היא תגיע מהקיצוניים.
בצרפת, שבה הפנסיה הממוצעת כבר גדולה יותר מהשכר ממוצע, ולאחר חמישה ראשי ממשלה בשלוש שנים ומשבר פוליטי מתמשך שלא מאפשר טיפול בכשלים הכלכליים שמונעים ממנה לצמוח, ניכר כי הנשיא עמנואל מקרון יפנה בעוד כשנה את מקומו למועמד הימין ז'ורדן ברדלה.
***
במהלך השבוע החולף התקיימה פגישת טראמפ עם שי ג'ינפינג. הנשיא הסיני שבר את כלל מגבלת הקדנציות, למד את הסיבוב הראשון של מלחמת הסחר, גילה שהקלף החזק בידיו הוא המחצבים הנדירים והמגנטים, וניתב אותם כלחץ אסטרטגי שאילץ את נשיא ארצות-הברית לקפל את הזנב. הפסגה עצמה הייתה דלה בהסכמים פורמליים ועתירה במסרים. שי קיבל מסגרת של "יציבות אסטרטגית לשלוש שנים" והזמנה רשמית לבית הלבן ב-24 בספטמבר. טראמפ קיבל הפסקה במשבר המינרלים, חזרה הדרגתית של ענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות לשוק הסיני (מובילי הכלכלה בארצות-הברית הצטרפו למשלחת) וגב להמשך אסטרטגיית הביטחון הלאומי המתמקדת בחצי הכדור המערבי ובאינטרסים אמריקאיים במזרח התיכון - לרבות המלחמה באיראן.
המסר העמוק יותר נשמע לא בהצהרות הרשמיות אלא בראיון שהעניק טראמפ לתקשורת בגמר הפסגה. כשנשאל על חבילת הנשק של 14 מיליארד הדולר לטייוואן, הגיב: "קלף משא ומתן טוב מאוד עבורנו, למען האמת. הרבה נשק. עדיין לא אישרתי". וכשנשאל אם תושבי טייוואן צריכים לחוש פחות בטוחים אחרי הפסגה, ענה: "אני לא מחפש שמישהו ייצא לעצמאות. אנחנו אמורים לנסוע 9,500 מייל כדי להילחם במלחמה. אני לא מחפש את זה. אני רוצה שהם יירגעו. אני רוצה שסין תירגע".
טראמפ מנהיג כאן את מה שקיסינג'ר נהג לכנות "עמימות בונה". הוא לא קובע גבולות גזרה ברורים ומאפשר בכך לסין לפעול להמשך הלחץ על טייוואן למימוש האיחוד וְויתור על עצמאותה. שי הגדיר זה מכבר את 2027, שנת ה-100 של צבא השחרור העממי של סין, כשנת האיחוד עם טייוואן. לאחרונה הוא אף אירח ברוב הוד והדר את מנהיגת האופוזיציה הטייוואנית בבייג'ינג.
במקביל התרבו גם הודעות על ההצלחה האדירה של מפעלי הייצור של ענקית השבבים הטיוואנית TSMC באריזונה, וחצייתן של כמה אבני דרך לייצור בהיקפים נרחבים של שבבים בגודל ארבעה ננומטר. האם אנו חוזים בקריסתה של "כיפת הסיליקון" של טייוואן? האם תמה שליטתה המונופוליסטית בתחום השבבים, זו שהקנתה לה חירות? עבור ישראל יש כאן משמעות כפולה: ראשית, מדינה קטנה צריכה נכס אסטרטגי ייחודי שאפילו ידידיה הגדולים לא יכולים לוותר עליו. ושנית, ערב הדיונים על הסכם הסיוע הביטחוני במבנה המחודש, מתקבלת תזכורת שהברית עם האמריקאים ‑ חזקה ככל שתהיה ‑ עלולה גם היא לחוות זעזוע בעל משמעות קיומית.
***
בחזרה הביתה. אסור לנו ולאמריקאים להניח שאם נשוב ללחימה נפגוש את אותו האויב. השבועות הארוכים של הפסקת האש איפשרו לו ללמוד ולהסתגל. הסיבוב הבא לא ידמה לקודם. התקיפה האיראנית את מתקן הגרעין האזרחי באבו-דאבי השבוע מרמזת על כך. ובגזרת הרחפנים, האיום איננו רק בלבנון. רחפן FPV מונחה בסיב אופטי בעלות 400 דולר, שמשוגר מיהודה ושומרון או מעזה, יכול להיכנס מהחלון של דירת מגורים בפתח-תקווה או בבאר-שבע ולפרק באופן מיידי את תשתית הממ"דים והאזעקות שהיטיבה לעבוד בעורף הישראלי. המערכת שהדפה ביעילות 20 אלף רקטות לא תעבוד מול 20 אלף רחפנים שעוקפים את כל הגיון ההגנה האווירית. תחרות הלמידה לא תיעצר בהסדר עם חמאס, לא תיגמר עם המערך החדש מול חיזבאללה, ולא תידחה עד אחרי איראן. היא תאפיין את הכלכלה המודרנית, את ביטחון המזון, את חופש השיט והקִּדמה המדעית עשורים קדימה.
ההיסטוריון ג'ון לואיס גדיס הגדיר אסטרטגיה כ"רתימת משאבים מוגבלים להשגת שאיפות בלתי מוגבלות". המשוואה הישראלית של 2026 הפוכה מזו של רוב שנות המדינה: לראשונה מאז 1948 אנחנו פוגשים את שינוי הסדר העולמי מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה. יש לנו יכולות צבאיות, עליונות טכנולוגית וסייבר, כלכלה איתנה, ברית אמריקאית, ציר הודי-אמירותי-אזרי, דמוגרפיה צומחת והתעוררות ציבורית שאין לה מקבילה מאז קום המדינה. לראשונה, הצד הצולע במשוואה הוא לא המשאבים - הוא השאיפות.
השיח הציבורי הישראלי עדיין מתנהל במונחי תיקון בעוד המשאבים העומדים על המדף לשנת 2048 מאפשרים לחלום בגדול ולפעול רדיקלית לפירוק הריקבון המוסדי שפשה בארץ. זה הפער שעל ממשלת ישראל של ינואר 2027 לפתור: שכפול ההצלחה הגיאופוליטית-טכנולוגית כדי לטפל במכלול המוסדי הפנימי החולה הוא מלאכה מורכבת שתביא כאב בטווח הקצר. אבל אם רוצים לנצח בתחרות הלמידה המתמשכת ולשגשג בשנת ה-100 לריבונות היהודית בארץ ישראל, אין דרך אחרת. או שננקוט מהלכים רדיקליים ונשגשג, או שנצעד בבטחה לעשור אבוד שבסופו קריסה כמו זה שחווינו בין 1974 ל-1984.
