הכנסת הבאה אמורה לכתוב מחדש את החוזה האזרחי, לחולל רפורמה עמוקה במערכת הביטחון; לבנות מחדש את המגזר הציבורי ומערכת החינוך לעידן ה-AI ולהכין את ישראל לשורה של שינויים טקטוניים שהתרחשו בעולם.
אלא שנכון לעכשיו, נראה כי ישראל לא תוכל לייצר שינוי כיוון באף אחד מהעניינים הדוחקים הללו. הסיבה: הקטטה בין נבחרי הציבור למערכת המשפט, שמאיימת לשלול מההנהגה הישראלית את היכולת לקבל ולהוציא לפועל החלטות גדולות, או אפילו להתנהל.
1 צפייה בגלריה
הנשיאים הרצוג ועמית. השיטה הקיימת יצרה נשיאי מדינה עצמאיים, בעלי מעמד ציבורי איתן ולגיטימציה רחבה | צילום: מארק סאלם, ג'רוזלם פוסט
(מארק סאלם גרוסלם פוסט)
אפשר להאשים את כל הצדדים בגלישה לכאוס. סביר להניח שההיסטוריונים יבחרו באהרן ברק לאחראי, מי שפסק "מלוא כל הארץ משפט" והרחיב (עם יורשיו) עקב בצד אגודל, פסיקה אחר פסיקה את סמכויותיו של ביהמ"ש העליון, ומי קבע שאמת המידה לצדק לא הייתה הקונצנזוס הישראלי, אלא מה שהוא כינה "תפיסותיו של הציבור הנאור". דרך מכובסת לומר: אני יודע טוב מכם.
באופן טבעי תפיסת העולם הזו יצרה תגובת-נגד, אלא שתגובת-הנגד של נבחרי הציבור לא הגיעה בדמות שחיקה איטית של סמכויות מערכת המשפט לאורך שנים, אלא בהפיכת שולחן. אם אתה רוצה לשפר מוסד ולא להרוס אותו, אתה ניגש לשנות אותו באופן זהיר ונקודתי. אבל בינואר 2023 עמד יריב לוין מול המצלמות והכריז בפני הציבור הישראלי, שאין לו שום עניין לעשות שינוי במערכת המשפט הישראלית - אלא לערוך לה פינוי-בינוי.
בנאום הצגת הרפורמה, דיבר לוין על העברת בחירת שופטים עליונים מהוועדה לרוב הקואליציוני, ביטול עילת הסבירות, ועל האפשרות לגלגל לאחור את הכרעות בג"ץ על ידי פסקת התגברות. במקום לשפץ את מערכת המשפט הלעומתית הוא ביקש להרוס אותה ולסלול במקומה אוטוסטרדה שעליה יוכלו הכנסת והממשלה להתנהל ללא מהמורות ומשפטנים שיעמדו בדרכם.
התגובה של מערכת המשפט הייתה חד-ממדית ונחרצת כמו הרפורמה של לוין. נשיאת העליון דאז חיות כינתה את הרפורמה "תוכנית לריסוק מערכת המשפט" ו"מתקפה שלוחת רסן על מערכת המשפט, משל הייתה אויב שיש להסתער עליו ולהכניעו". היא פירקה ושללה כל אחד ממרכיבי ההצעה ולא הותירה מקום של ממש לדיון על שינוי הסדר הקיים.
*
הדרך לשפר מוסד מבלי להרוס אותו, היא לחפש נקודה ארכימדית - מקום שבו שינוי מינימלי יאפשר השגת אפקט מקסימלי. במערכת המשפט הישראלית, המקום הזה הוא כיסאו של נשיא העליון - הדמות הייצוגית הבכירה במערכת, המנהיג הרשמי של הגוף שנותן את הטון והגורם הקובע את ההרכבים היושבים בדין.
כיום יצחק עמית, היושב בכיסא נשיא העליון, הוא העקב אכילס של אמון הציבור במערכת המשפט. הסיבה העיקרית לכך היא לא העמדות שלו, אלא האופן שבו מונה. במצב עניינים רגיל, נשיא העליון ממונה על ידי הוועדה למינוי שופטים, שבראשה עומד שר המשפטים. אלא שבשל סירובו של לוין לכנס את הוועדה ולמנות נשיא, כינס אותה עמית בכוח של צו משפטי מיוחד, ומינה את עצמו, באופן לא הגון, ללא נציגות של הקואליציה או של השר.
התנהלותו של עמית ראויה לגינוי, אך מצד שני, מינויו של נושא תפקיד חשוב כמו נשיא העליון, לא צריך להיות תלוי בגחמותיו של שר המשפטים. הוא צריך להיות תלוי בהליך מסודר, שאינו כפוף לבעל תפקיד, ואשר יעניק לנשיא את הסמכות והכתפיים הרחבות הנדרשות כדי לשאת במטלה הכבירה של הובלת מערכת הצדק.
הדרך לעשות זאת היא לאמץ לבחירת נשיא העליון את המסורת הוותיקה והמוצלחת לבחירת דמות הנדרשת לייצג קונצנזוס ישראלי - הבחירות לנשיא המדינה. מאז בחירת חיים ויצמן ב-49', הנשיא נבחר ע"י הכנסת בהצבעה חשאית (בשני סבבים אם צריך, עד לרוב של 61 קולות, ואם נדרש סבב שלישי, מספיק רוב רגיל). יש לציין שבכנסת הקודמת, טרום-מלחמות היהודים סביב הרפורמה, העלתה טלי גוטליב על שולחן הכנסת הצעה דומה. במציאות אחרת, היא הייתה עוברת בשקט יחסי וחוסכת את המאבק.
החשאיות מבטיחה שהבחירה לא תיצור חשבונאות, אלא רק תצביע על כך שהנשיא הנבחר נהנה מתמיכת רוב העם, דרך נבחריו. השיטה יצרה נשיאים עצמאיים, בעלי מעמד ציבורי איתן ולגיטימציה החורגת מהגושים הפוליטיים שמהם באו. אותה השיטה יכולה להעניק את אותם מכובדת, משקל ולגיטימציה ציבורית לנשיא העליון, הנדרש לפסיקות בשאלות המהותיות ביותר הנוגעות לחיינו.
*
יש לערוך מספר שינויים קטנים שיתאימו אותה להבדלים בין התפקידים. ראשית כיוון שנשיא העליון צריך להיות גם סמכות מקצועית עליונה, ראוי כי הוא ייבחר מתוך כלל שופטי העליון. כיוון שיש טעם לפגם בכך שהם יגישו עצמם לבחירה, יהיו כלל השופטים העליונים בעלי ניסיון שיפוטי של שנתיים ומעלה מועמדים באופן אוטומטי. שנית, ראוי לקצוב את הקדנציה של נשיא העליון על פי "הנוהג הישן" (עד 1998) שבו אורך הקדנציה היה חמש שנים, עם אפשרות לשתי קדנציות.
אבל כוחה של השיטה אינו רק באופן שבו היא מרוממת את נשיא העליון, אלא גם באופן שבו היא משנה את התנהלותו. נשיא שנבחר על ידי הציבור, ועשוי להידרש לבחירה מחודשת על ידי נבחריו, ישתדל לנהל את המערכת בתוך הקונצנזוס הציבורי הרחב, ולא יחפש ריבים וחיכוכים מתוקשרים עם נבחריו.
התנהלותו של הנשיא תייצר אדוות במערכת כולה. המזג השיפוטי של השופטים בכל הערכאות יעוצב מחדש על ידי רוח המפקד, וגם על ידי התקווה הכמוסה שלהם אולי לנסות ולרוץ יום אחד למשרה הרמה, ולפיכך ראוי כי תהיה להם רגישות מסוימת לתפיסת הצדק הציבורית.
במילים אחרות, שינוי שיטת הבחירה לעליון תשנה את מערכת המשפט בנקודה קריטית אחת, שתחזיר את האמון, הסמכות ורוח של מתינות לכלל מערכת המשפט, אך תאפשר לה לשמור על עצמאותה ועל כוחה. נוסף על כך, השינוי הזה יכפיף את המערכת לנבחרי הציבור בנקודה אחת קריטית - בחירת ראשה - אבל יותיר אותו ואותה חופשייה, עצמאית ואוטונומית. כך יוחזר האיזון העדין בין רצון העם ועצמאות מערכת המשפט, אף צד לא ייצא ממלחמת הרשויות שהתנהלה פה בארבע השנים האחרונות כשידו על העליונה, כפי שראוי במערכת תקינה של איזונים ובלמים.
