בצילום: רננה גיתית (41). מחוץ לתמונה: אהוד (14)
גיתית? ״זה השם שנולדתי איתו ובגיל 18 הוספתי את רננה. אף פעם לא אהבתי את הצליל שלו. זה מגיע מאיזו זמרת שאבא שלי אהב. סיוט חיי השם הזה״.
הדירה? ״אני בפרדס חנה 13 שנה ו-3 שנים בבית הזה. דירת 4 חדרים שקניתי חדשה ב-1.5 מיליון אבל היום היא כבר שווה 2.5 מיליון שקל. לפרדס חנה יש דימוי של בתים פרטיים אבל היא מתפתחת בטירוף ובונים לגובה, וגם אני קניתי בבניין״.
מאיפה את? ״נולדתי במושב משמר הירדן ליד ראש פינה. אחרי שהסתובבתי קצת בעולם התחתנתי ועברתי לפרדס חנה עם ילד בן שנה, ובדיוק הייתי בתהליך גירושים. אז גם התחלתי לתפור שמלות כלה. אני מעצבת אופנה ותמיד היו לקוחות שרצו שאתפור להן אבל לא רציתי, עד שחיפשתי שמלה לחתונה שלי. לא רציתי משהו קצפתי ו"אולמי בונבון" אלא משהו שמתאים לחתונת יום ולא מצאתי, אז למרות שאמרתי שבחיים לא אעשה שמלת כלה, החלטתי לעשות. ואז הגיעה גם הלקוחה הראשונה שרגע לפני החתונה שרפתי לה את השמלה עם המגהץ. אבל היא לא הרגישה - עשיתי עליה איזה אלמנט עיצובי כדי לתקן את זה. אחרי זה מכרתי עוד איזה 15 שמלות כלה והחלטתי שאני פותחת סלון כלות. הבנתי שאני רוצה להתקדם למרכז, כי קשה לכלות להגיע לראש פינה, וגם רציתי חינוך טוב לבן שלי אז עברנו לפרדס חנה״.
פרדס חנה? ״מה זה פרדס חנה? לפני חודש נסעתי וראיתי אישה רצה אחרי תוכי גדול וצבעוני שחצה את הכביש. התחיל בלגן ואנשים עצרו והתחילו לחפש את התוכי באמצע הרחוב. אמרתי לעצמי 'זה פרדס חנה'. או שבקבוצת הווטסאפ של הבניין ישאלו 'למי יש חלב פרה?'. ידגישו פה שמחפשים חלב פרה כי רוב האנשים לא שותים. הפרה זה הלא-סטנדרטי. לאנשים פה חשוב הוולנס. אני למשל עושה ג'יירוטוניק, זו שיטת אימון הוליסטית המשלבת עקרונות מיוגה, מחול ופילאטיס. בשלוש השנים האחרונות יש פה פריחה עצומה של מקומות שווים קולינריים. מקומות שכיף לשבת בהם, וברים ואנשים יוצאים. כל המקומות מפוצצים. פעם זה היה חסר לי והייתי נוסעת לתל-אביב, ועכשיו זה ממש קורה פה״.
מעצבת אופנה? ״לא למדתי את זה אף פעם, לא סיימתי תיכון והייתי חסרת שקט. רציתי לגלות את העולם אבל מגיל צעיר ידעתי שזה מה שאני רוצה. גדלתי במושב בפריפריה והיה נורא משעמם. אני חיפשתי כל מה שקשור לבגדים, הייתי גוזרת את הבגדים שלי ושל חברות ותופרת מחדש וזה היה החלום שלי וממש לא הייתי בטוחה שאצליח להגשים אותו ולקנות בית מהעבודה הזו. בשלב מסוים נסעתי לירושלים פעם בשבוע ללמוד תפירה ולימדתי את עצמי. את כל הבגדים שהיו מגיעים אליי הייתי גוזרת והייתי מסתובבת עם בגדים חצי תפורים. את ההכרה הראשונית קיבלתי ביריד שהשתתפתי בו״.
יריד? ״עבדתי שנה עם אוטיסטים בכרמיאל ובמקביל היה לי חדר בבית והתחלתי לתפור כל מיני דברים. כל שמלה הייתה חד-פעמית והאמת שעד היום זה ככה. בגלל שהייתי רחוקה מתל-אביב היו חסרים לי הרבה דברים אבל זה גרם לי לאלתר. קניתי מלא בדים מדלתא והייתי תופרת שמלות בסגנון וינטג' עם פיסות של תחרות ובדים שונים. ואז היה איזה יריד מעצבים. הייתה שם כתבת שאהבה את הדברים שלי ועשתה עליי כתבה וחנויות התחילו לפנות אליי. תוך חודשים כבר היה ביקוש יותר ממה שהצלחתי לתפור. בגלל שכל שמלה היא שונה זה היה מאוד בעייתי, ומהחוסר מסחריות הזה עד היום אני גם נהנית אבל גם סובלת. אי אפשר לשחזר את השמלות, אבל זה גם המותג שלי, 'טורה'״.
טורה? ״זה ממש הצליח וככה עבדתי עד החתונה שלי, כשפתחתי את סלון הכלות ומשהו השתנה אצלי. הרגשתי שזה בדיוק מה שאני אוהבת – לעשות דגם אחד, ולעבוד מול כלה, מה שמצריך יצירתיות ולקחת את העיצובים עוד קדימה. מגיעות אליי בנות שמתחתנות בטבע, או חתונות מיוחדות, זה יותר בוהו-שיק כזה. אני משתדלת לשמור על מחירים נגישים של 8,000–10,000 שקל, כי יש גם שמלות כלה ב-30 אלף שקל. יש לי בסטודיו קרוב ל-200 דגמים ויכולה להגיע מישהי שרוצה דגם מסוים, אבל אין לי אפשרות לעשות לה אותו יותר קטן כי זה מה שיש. מה שאומר שכל כלה זה סיפור חדש. זה לא הכי מסחרי אבל אני מרגישה שזה גם החוזק שלי״.
לגדול? ״אני לא רוצה לגדול יותר. הייתי רוצה דווקא לעבוד פחות וליהנות יותר כי אני גם על הניהול העסקי. זה מוח אחר מלהיות מעצבת. כשאני יותר מדי בערוץ של העסק אני לא נהנית ואני מזכירה לעצמי לחזור לערוץ של היצירה והאמנות״.
מצב כלכלי? ״בסדר, אבל המצב הכלכלי הכללי לא פשוט וגם אם אתה מתפרנס טוב אתה לא נהיה עשיר פה. אני שמחה שיש לי את האופציה לעשות ולהתפרנס ממה שאני אוהבת״.
בילוי? ״אני פודי ואוהבת לשבת במסעדות אבל האמת היא שהכי אני אוהבת להיות בבית. זה שיא הפינוק״.
