נפיחה היא כלי אמנותי מעט, ובכן, קולני. ובכל זאת השימוש בו ממש לא מוגבל לבדיחות ילדים או לקומדיות וולגריות: חנוך לוין ז"ל מחה נגד "אנשי הבסדר", שיודעים "לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי", ואי אפשר לתאר את רב-המרגלים ג'קסון לאמב (גארי אולדמן המופלא) מ"סוסים איטיים" בלי הריחות האיומים שיצאו ממנו. אפילו ב"מקום שמח" עסקו בסוגיה, מתוך הבנה שהחיים הם אירוע ביולוגי ולעתים קרובות מחורבן.
גם ב"לא לריב", הסדרה החדשה של גור קורן (שכתב מחזה באותו השם) וארז דריגס (שכיכב ב"חזרות" וחוזר אחרי פרשת ההודעות המטרידות), יש לגזים תפקיד לא מבוטל. למשל אצל יונה (שי אביבי), האח הבכור במשפחת ברקאי, שמנסה להבין מדוע אביו המנוח בחר להוריש את דירתו לזונה ולא לשלושת ילדיו. "אם יש לך עוד נודים זה עכשיו", נוזפת בו אחותו המרירה להחריד טליה (יעל שרוני), לפני מפגש חשוב שבו משתתף גם האח הקטן גור (עפר שכטר).
ליונה אין בעיה בריאותית שגורמת לו לחנוק חללים סגורים, או לפחות לא נמסר מידע על אחת כזאת. מדובר בקלישאת ניו-אייג' שחוקה כמו הליהוק של אביבי לתפקידים כאלה, שנראה ונשמע כמו דמות משלב הטיוטה של מערכוני פרדס חנה ב"ארץ נהדרת", כלשעצמם לא בדיוק התגלמות הבשורה הקומית: הוא משתתף בסדנאות חיבוק, חולק מערכת יחסים עם גבר (תומר שרון) ואישה (אביגיל אריאלי), ומלהג סיסמאות רוחניות בשקל בעודו נוהג באנוכיות מופלגת. מכאן שהנטייה שלו להפיץ ניחוחות נראית כמו דרכם של היוצרים להסגיר את טבעו האמיתי.
אולם פער בין חוץ לפנים הוא מאפיין מרכזי גם בארבעת הפרקים (מתוך שמונה) של "לא לריב". זאת לא רק הרעילות לשם הרעילות בין האחים ("יורשים" זה לא) והגימיקים המאולצים (בשלב מסוים מתחשק להגיד לדמויות, בפרפראזה על השורה המיתולוגית מ"ילדות רעות": תפסיקו לגרום ל"לך תאכל פתיתים" לקרות). הבעיה הגדולה נעוצה בהיעדר שליטה על הסוגרים: המחוות המוגזמות, החזרתיות המיותרת, הסלידה מניואנסים שמגיעה עד לרמת האיפור הכעור במתכוון של שרוני. אם אפשר לנחש תוך שניות שסדרת טלוויזיה נולדה בתיאטרון, סימן שאולי שם היא גם הייתה צריכה להישאר.
וזה לא שאין פוטנציאל: עם סיפור מסגרת המסקרן, מספר סצנות משעשעות ומשחק טוב של שכטר בתור כוכב ילדים מתוסבך, "לא לריב" הייתה יכולה להיות קומדיה שחורה ומוצלחת על משפחה רקובה בעידן התאווה לנדל"ן. אולם בפועל היא חסרה מידה הגונה של שנינות, ברק וכמובן איפוק - לבת הנודניקית של טליה קוראים "לוטוס", למען השם – שיגביהו אותה מעל הרעש שהיא כל כך נהנית לייצר, ולא רק דרך הפה.
בקטנה
ב"אבא גנוב" שאלו "כמה טבריינים צריך בשביל להחליף נורה", ואחרי שיוסי שטרית עבר מ"משחקי השף" (רשת) ל"מאסטר שף" (קשת) אפשר לשאול "כמה טבחים צריך כדי להתרגש מחריימה" (התשובה: כמה שיותר, עד שאסף גרניט יישבר).
