בצה"ל מתוסכלים מהתפתחות הלחימה הנוכחית בגבול הצפון. על פי גורמי ביטחון, בישראל לא העריכו שהלחימה תתארך כך, ובעיקר לא בתצורה שבה צה"ל מגביל את תקיפותיו לדרום לבנון בלבד. ההישארות במרחב "הקו הצהוב" – על אף שמדובר בכוחות דינמיים שנעים בשטח – חושפת את הלוחמים למחבלי חיזבאללה שלומדים את נקודות התורפה מיום ליום.
למעשה, צה"ל מתמודד עם מציאות שבה הוא אינו יכול להכאיב לחיזבאללה היכן שחשוב לו – במערכי הארגון ובבכירים שיושבים בעומק המדינה ובצפונה. מעבר לליטני קיימים מחסני אמל"ח רבים ותשתיות טרור שמסייעות לחיזבאללה, אך צה"ל נמנע מלתקוף אותם. אחת הבעיות הגדולות היא ההתמודדות עם רחפני הנפץ, שבצבא היו רוצים לפגוע בנתיבי האספקה שלהם ובראשי המערך בארגון.
המצב שנוצר – ללא הפסקת אש, ומנגד ללא יכולת לפגוע בעומק – מתסכל את הלוחמים. הכוחות המתמרנים מעמיקים את תפיסת המרחב בקו הצהוב, אך פועלים תחת מגבלות מורכבות. התחושות בשטח נובעות גם מהעובדה שדווקא עכשיו, בהיעדר מערכה פעילה מול איראן, ניתן היה לנצל את יכולות חיל האוויר ואמ"ן לצורך פגיעה קשה וחדה בחיזבאללה. ברגע שתחל מערכה מול איראן, רוב הקשב יוסט לשם ובפיקוד הצפון ייאלצו להתמודד עם משאבי אוויר ומודיעין מוגבלים.
בצה"ל מבינים שללא מתן אור ירוק לתקיפה בעומק, ייתכן ויצטרכו להרחיק את חיזבאללה רחוק יותר מכפי שהוא נמצא. המשמעות היא העמקת התמרון הקרקעי ככל שיידרש, כדי לנטרל את איום הרחפנים והירי הרקטי. כוחות צה"ל כבר הגיעו לחלקים מהליטני ופועלים במרחב הנהר, אך במקביל הופסקה הפגיעה בתשתיות הלבנוניות באזור זה. כך למשל שמונה גשרים שהותקפו בעבר על ידי צה"ל, כבר שוקמו בחלקם על ידי הלבנונים. השאיפה בצה"ל היא שהדרג המדיני יקבל החלטה בקרוב על המשך הלחימה ועל שינוי מתווה המערכה הנוכחי.
