בפרוס חג השבועות תשפ"ו בולטת המועקה בציבור. גאוות חג הביכורים פינתה מקום לחרדה מהעתיד לבוא. את הביקור עם הילדים והנכדים בחגיגות קציר צבעוניות במושבים ובקיבוצים החליפו קניות של עוגות גבינה תעשייתיות ממותקות ויקרות. למרות סוף שבוע ארוך, חופשות בחו"ל התמעטו. לא רק בשל מחירי הטיסות הגבוהים והיעדר חברות תעופה זרות אלא בעיקר בגלל אווירת דיכאון מתגברת.
כשהאזרח בצפון חש שהוא חי במלחמת אין קץ ואזרח בשאר חלקי הארץ מרגיש שהוא חי על זמן שאול, מוכן בכל רגע לחידוש של ההתרעות והאזעקות, באמת שאין חשק לחגוג את החג הנוח והעממי ביותר בחגי ישראל.
לנוכח התמשכות מלחמת שבע החזיתות וללא שום תוכנית מציאותית לסיומה, הקדמת הבחירות לכנסת (בלא יותר מכמה שבועות) נראית כבר כמעט ודאית. ועימה עולה השאלה אילו נושאים יעמדו במרכזן, המלחמה או הכלכלה? בסקרים – שיהיו מעתה תכופים יותר ואמינים פחות – מציב רוב הציבור דווקא את "יוקר המחייה" כנושא הכי בוער שישפיע על בחירתו. האם עולה מכך שמפלגות השואפות להביס את הקואליציה צריכות להכין לפני הכל תוכניות כלכליות מפורטות ולהשמיש מחדש את הקריאה "זו הכלכלה, טמבל". מסופקני.
הצבת העניינים הכלכליים-חברתיים במוקד מערכות בחירות אף פעם לא הועילה לאופוזיציה בארץ. אתחיל בדוגמה הבולטת ביותר. ב-1984 השתוללה היפר-אינפלציה של מאות אחוזי התייקרות בשנה, יחד עם פיחות מטורף של השקל וסיכון ממשי לקריסת המשק. לו הייתה המציאות הכלכלית האיומה משפיעה על הבוחרים, מפלגת השלטון – הליכוד – הייתה מובסת שוק על ירך ונמחקת מהמפה הפוליטית. בפועל בבחירות באותה השנה זכה ליכוד בהנהגת יצחק שמיר ב-41 מנדטים, רק שלושה פחות ממפלגת העבודה בראשות שמעון פרס. הסקרים המוקדמים איכזבו. אחרי מו"מ פתלתל הוקמה ממשלת רוטציה שלא הוציאה את ימיה. הכיצד? מסתבר שברגע הכרעה מאחורי הפרגוד לא הכלכלה כיוונה את ידם של מאות אלפי מצביעים אלא – שוב – הדימויים הפופולריים של שתי המפלגות היריבות, האחת כ"שמאלית-ותרנית" ו"אליטיסטית-מתנשאת" והשנייה כ"ימנית-ניצית" ו"עממית-לאומית".
הדוגמה הנוספת אף היא מרתקת. ב-2011 התפרצה בישראל המחאה נגד המחירים הגבוהים של מוצרי החלב (קוטג' בעיקר) ושל שכר הדירה. היא הפכה עד מהרה לגל המוני של הפגנות נגד סדר העדיפויות התקציבי של ממשלת נתניהו ובעד "צדק חברתי". בבחירות לכנסת שנערכו כשנה ורבע לאחר מכן זכתה רשימה משותפת של הליכוד וישראל ביתנו בראשות נתניהו ב-31 מנדטים. שתי מפלגות שהניפו גבוה-גבוה את קריאת המחאה "זו הכלכלה, טמבל" היו "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד שזכתה ב-19 מנדטים, ו"העבודה" בראשות שלי יחימוביץ' שגרפה 15 מנדטים. הראשונה הצטרפה צ'יק-צ'ק לקואליציה שכונן ביבי. השנייה התפוררה לשתי סיעות שאחת מהן, בהובלת ח"כ אהוד ברק, נכנסה אף היא לממשלה. להתפרקותה המוקדמת לא היה שום קשר לכלכלה. בינתיים מחאת האוהלים ברוטשילד דעכה כליל והליכוד המשיך לרכב על הסוס.
בבחירות 2015 הציג "המחנה הציוני" בהובלת בוז'י הרצוג מצע כלכלי-חברתי לתפארת וגדל ב-3 מנדטים ל-24. הליכוד בהובלת נתניהו פסח לגמרי על נושאי הכלכלה והחברה, התמקד בחזון לאומי קודר נוכח מה שראש הממשלה כינה אז כאיום איראני ופלסטיני קיומי וזכה בתוספת של 7 מנדטים, ל-30. ניתן להביא עדויות נוספות רבות לכך שמסע תעמולה אופוזיציוני רווי פתרונות פלא ל"יוקר המחייה", ל"ריכוזיות במסחר ובבנקאות" ול"גירעון משתולל" כמנוף לניצחון בבחירות התגלה כמרשם שווא. השנה הוא עלול להתגלות כמרשם לכישלון אלקטורלי. זו לא הכלכלה, טמבל.
קלינטון כמשל
הקריאה המקורית "זו הכלכלה, טמבל" הומצאה ב-1992 במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב של מועמד המפלגה הדמוקרטית, הסנטור הצעיר ביל קלינטון ממדינת ארקנסו הקטנה והענייה. קלינטון התמודד מול הנשיא היוצא מהמפלגה הרפובליקאית ג'ורג' בוש האב ומול מועמד שלישי מטעם עצמו, המיליארדר רוס פרו. כלכלת ארה"ב בהחלט הייתה אז בצרות (אמנם מתונות), אך קלינטון לא הציע פתרונות מעשיים. עשה זאת בשקידה רוס פרו, במסע תעמולה-הסברה ממוקד ורציני. לא עזר לו. קלינטון הביס אותו ואת בוש – ולא בזכות הסיסמה "זו הכלכלה טמבל" אלא מפני שנסע מדיינר לדיינר ברחבי הפריפריה, לחץ ידיים, חיבק סועדים וסועדות והקרין חום ואהבה. כבש את לב הבוחרים שמאסו בממשל הרפובליקאי המנותק. ליוויתי אז בשליחות העיתון חלק אחרון ממסע הבחירות שלו והתעקשתי על סיכוייו לנצח, בניגוד לסקרים ולפרשנים.
השנה העמדת הסוגיות הכלכליות בליבת מערכת הבחירות צפויה להיות קשה במיוחד. סיבה אחת עולמית: ההבדלים בין ימין לשמאל כלכלי מיטשטשים ונעלמים במרבית מדינות המערב, דבר המקשה על עימות בין-מפלגתי משכנע. בעבר השמאל צידד במדיניות תקציבית מרחיבה, גם על חשבון גירעונות, במעורבות ממשלתית בתפקוד המגזר הפרטי ובהגנה על תוצרת מקומית אפילו באמצעות מכסים גבוהים – צעדים שבהם נוקט עכשיו בגלוי טראמפ, העומד בראש ממשל ימני אנטי-שמאל הצהרתי. ממשלות ימין אירופיות אימצו תוכניות של השמאל וממשלות שמאל (יש באיחוד האירופי רק שתיים כאלה) אימצו את תוכניות הימין. בקיצור, הפופוליזם השתלט על מקבלי ההחלטות ומנטרל במידה רבה ויכוחים על עקרונות ותוכניות.
הסיבה השנייה ל"זו לא הכלכלה, טמבל" בבחירות הקרובות היא מקומית מובהקת: כלכלת ישראל מושפעת בשלוש השנים האחרונות קודם לכל מעלות המלחמות המתנהלות במקביל בחזית עזה, לבנון, איראן, תימן, סוריה ובחזית הפלסטינית. המלחמות יקרות במשאבים, יקרות בחיי אדם ועדיין רחוקות שנות אור מהכרעה. את המעמסה שלהן על המשק ניתן לחשב כתוספות לארבעה תקציבי הביטחון השנתיים – עד כה לפחות 250 מיליארד שקל, לא כולל את התוספות המיוחדות החדשות שדורש צה"ל וככל הנראה יקבל מהממשלה – פלוס הוצאות על שיקומים ושיפוצים המסתכמות בעוד 80-100 מיליארד שקל. 350 מיליארד שקל, תקציב המלחמות שהיה מספיק לבניית שישה קווי מטרו, רבבות חדרי מגורים ממוגנים ועשרה בתי חולים, זו הירושה הכבדה של הדור הנוכחי לילדיו ונכדיו.
את רוב הוצאות אלו – כ-80% מהן – מימנה הממשלה על ידי הגדלת חובותיה ואת יתרתן הקטנה על ידי הכנסות מוגדלות ממסים וקיצוץ תקציבים אזרחיים וחברתיים, חוץ מה"קואליציוניים" שרק גדלו. את נטל המלחמות ניתן גם לחשב ברמת המשפחה באמצעות פגיעה ברווחתה. לפי הערכות מעודכנות של חטיבת המחקר בבנק ישראל, ההכנסה מפעילות כלכלית אזרחית של משפחה ממוצעת נפגעה מאז 7 באוקטובר בכ-150 אלף שקל. הפסד אדיר, קשה לעיכול.
האם אפשר היה אחרת? מנקודת ראות כלכלית אין בנמצא פטנט אחר למימון מלחמות. לא נכון היה להכביד עוד יותר את נטל המסים ולא צודק היה לחתוך עוד יותר בתקציבי החינוך, הבריאות, הקצבאות, הרווחה, התחבורה ועוד. לא במקרה לא הציגו מפלגות האופוזיציה תוכנית כלכלית מהפכנית משלהן והסתפקו בביקורת על "כספים קואליציוניים", על כ-12 מיליארד שקל שהוזרמו באותן השנים למגזר החרדי, בניגוד לאזהרות הדרג המקצועי.
אם לא על מימון המלחמה, האם ניתן יהיה לשלח את חיצי תעמולת הבחירות בחודשים הקרובים לעבר יוקר המחייה וכישלון הממשלה להוריד או אפילו לבלום אותו? מסופקני.
העלייה החריגה במדד המחירים באפריל, ב-1.15%, נגרמה ברובה על ידי המלחמה באיראן: הנפט התייקר, הבנזין התייקר, חומרי גלם חשובים התייקרו, התובלה התייקרה. הוזלת הדולר לפחות מ-3 שקלים נתפסה בשווקים כתופעה חולפת ולא השפיעה כצפוי וכרצוי על המחירים. ובכל זאת, הקצב השנתי של האינפלציה עדיין איטי בהשוואה בינלאומית. סל הצריכה של משפחה ישראלית ממוצעת התייקר באותו פרק זמן של 12 חודשים ב-1.9% לעומת אינפלציה שנתית של 4.6% באוסטרליה, 3.8% בארה"ב, 3.3% בבריטניה, 3.0% במדינות גוש היורו ו-2.9% בגרמניה. ובהקשר זה: המזון (בלי הירקות והפירות שמחיריהם מושפעים מתנודות עונתיות) התייקר מתחילת השנה רק בחצי אחוז והשפיע דווקא למיתון האינפלציה הנמדדת. כך גם הדיור.
אלא שהתמקדות במדדי המחירים לא נותנת ביטוי נכון לתחושת יוקר המחייה. לשם כך צריך לבדוק האם עליית השכר הדביקה את התייקרות סל הצריכה או שמא ההתייקרות שחקה את הכנסות השכירים ואילצה אותם להדק חזק את החגורה. אסתמך כאן על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: במרוצת שלוש השנים שחלפו בין הרבע הראשון של 2023 עד הרבע הראשון של 2026 עלה מדד המחירים לצרכן ב-8% (במצטבר) והשכר השוטף הממוצע לשכיר ב-9.2%.
כוח הקנייה הריאלי של השכר ברוטו נשמר אם כן, למרות המלחמה, לבד מענף יחיד שבו הוא כן ירד: חינוך. השכר הריאלי הממוצע נטו – אחרי מסים – אכן נשחק במקצת, בשל הקפאה של נקודות הזיכוי והשהיה של העדכון השנתי במדרגות מס ההכנסה. אבל המצב תוקן בתקציב 2026. ולבל נשכח מ-2011 עד 2022 קפץ השכר הריאלי לשכיר בלמעלה מ-30% לפני מסים וקצבאות וב-32% בחישוב נטו. שכר המינימום מגיע כעת ל-6,445 שקל לחודש (מעל ל-2,000 דולר).
אלו מספרים כלכליים שלא משרתים את מסע הבחירות העתידי של האופוזיציה. מה כן ישרת אותה? התחושה הכללית, המתעצמת מיום ליום, מהאירוע הקואליציוני מקומם אחד לשני, שלממשלה הזו לא אכפת מהאזרחים ושאכפת לה רק מהשרידות של עצמה. לכך נוספת האכזבה הכבדה הן מניהול המלחמה והן מהיעדר כל חזון לאומי לחיים נורמליים אם וכאשר הלחימה תיגמר. ואיך בכלל תיגמר?
בבחירות 2006 ריסקה "קדימה", מפלגה חדשה שייסד אריק שרון, את הליכוד ואת העבודה. הוביל אותה אהוד אולמרט; שרון עצמו כבר שהה בבית חולים מחוסר הכרה. "קדימה" נחלה ניצחון סוחף לא מפני שהיה לה מצע כלכלי מושך, אלא מפני שהצטיירה להמוני בוחרים מתלבטים כתנועה המעזה להציע דרך חדשה: שלום מתוך עוצמה ולא חולשה. שלום שאותו הציב שרון בימיו האחרונים כראש הממשלה כ"משימת חיי".
חומר למחשבה אלקטורלית.
מסלול הפקר
שנים כתבתי כאן נגד המיזם התחבורתי המגלומני "הנתיב המהיר": שירות חניה והסעה חינם לבעלי מכוניות פרטיות ממבואות מטרופולין ת"א למרכזי העיר. שירות, לא תחבורה ציבורית. שמחתי לכן לקרוא בשבוע שעבר בכלכליסט את טורו הביקורתי של עמיתי שאול אמסטרדמסקי על המקטע החדש והארוך של פרויקט הנתיבים המהירים שנחנך זה עתה. טור מנומק, מקצועי וכעוס מאוד, תחת הכותרת "נתיב מהיר לתוך הקיר".
הביקורת שלי על המקטע הנוכחי, הכולל סלילת נתיבים ייעודיים בכבישי המרכז לאורך עשרות קילומטרים, בניית גשרי מעבר מתפתלים, ייעודיים אף הם, בניית חניון לאלפי מכוניות פרטיות במתחם קיבוץ שפיים ורכישת עשרות אוטובוסים חדישים להסעת החונים התמקדה בחישוב של עלות מול תועלת. העלות הריאלית מסתכמת בכ-10 מיליארד שקל שכבר הושקעו בתשתיות ורכישות ובעלויות הפעלה שוטפות בעוד מאות מיליוני שקל. התועלת שלו תסתכם בהעברת כ-15,000 איש בדרכם לעבודה משימוש במכוניות פרטיות להסעה בשאטלים (אלו של המקטע הוותיק מחניון שפירים חצי ריקים עד ריקים לגמרי). לפי הערכות אמינות, מדי יום נכנסים לת"א כחצי מיליון נוסעי מכוניות פרטיות; מקטע הנתיב המהיר החדש יקטין לכן את מספרם ב-3%. סילוק מכונית אחת עם זוג נוסעים מהגודש של ת"א עלול לעלות למדינה אלפי שקלים בחודש.
אמסטרדמסקי מצידו התמקד בביקורתו, לצד חוסר היעילות הבולט של הפרויקט, גם בהיותו מעוות במבחן הצדק החברתי: בעלי מכוניות פרטיות מקבלים מהמדינה חניון מפואר עם שאטלים ושירות מחלקה ראשונה בשעה שהנוסעים באוטובוסים ציבוריים (וברכבת) מקבלים תחבורה מהסוג הירוד והכושל. את המיליארדים שעלה ועולה הנתיב המהיר עדיף היה פי מונים להשקיע בהגברת התדירות ושיפור הדיוק של האוטובוסים, בהשלמת המסילה הרביעית של רכבת ישראל ובהאצת העבודות לסיום שני הקווים הנותרים של הרכבת הקלה. הרי כל מיזמי תחבורה ציבורית מסילתית בארץ נמצאים בפיגור של שנים רבות. גם מפני שמשרד האוצר שנא בעבר ושונא גם היום רכבות נוסעים שלעולם אינן רווחיות ומחייבות הזרמה קבועה של סבסוד תקציבי. ראה את התנגדותו העכשווית לרכבת קלה שתחבר בין קריית המודיעין החדשה בקרבת צומת ליקית בנגב לבין באר-שבע ותחנת הרכבת המשרתת אותה. כמעט בטוח שיציע, במקום רכבת קלה, עוד פתרון נוסח "הנתיב המהיר" ל-12,000 משרתי יחידות מודיעין הצפויים לאכלס את המתחם הגדול.
לכתיבתי נגד בזבוז המשאבים המשווע של "הנתיב המהיר" לא היה הד. שרי אוצר ותחבורה התחלפו, והמיזם רץ לו קדימה, גם בשנים שבהן התעכבו ו/או עוכבו פרויקטים תשתיתיים חיוניים אחרים. אולי כעת, כשאנחנו כבר שניים, יהיה הד. לא בממשלה הזו, כן בממשלה הבאה.
