זריקת הקדמה
כשטראמפ חשף את מועד התקיפה באיראן שתוכננה ללילה שבין שלישי לרביעי השבוע, הוא עשה בדרך אאוטינג פוליטי לנתניהו. בניסיון לעכב את פיזור הכנסת, ראש הממשלה הבטיח לחרדים בתחילת השבוע שיעלה את חוק הגיוס בוועדה ביום רביעי. מה שהוא ידע והם לא, זה שלילה קודם המלחמה אמורה להתחדש. הרב לנדו לא הכיר את התוכניות המבצעיות בקריה או בפנטגון, אבל החושים שלו בגיל 96 כנראה טובים מאלו של גפני, שדווקא היה פתוח לתת עוד צ'אנס לראש הממשלה. הרגלים שקשה לשנות.
יו"ר דגל התורה סיפר לרב שנתניהו מנסה לתפוס אותו. זה היה עדכון, אבל אולי גם תקווה כמוסה בו: שהרב יאפשר לחדש את הקשר. הרב השיב לגפני שהוא לא מאמין לנתניהו ושצריך לפזר את הכנסת. בבית הרב נשבעים שהגוש איננו, אבל הפוליטיקאים החרדים עוד מתנהגים לפעמים כאילו הם חלק ממנו. בהצבעה על חוק פיצול מוסד היועמ"ש, למשל, הם הרימו יד עם הקואליציה. גם כשהם דורשים את פיזור הכנסת הם מתגלגלים לשם בעצלתיים, בתיאום מלא עם לשכת ראש הממשלה.
אחרי דחיית המתקפה באיראן, רביעי הגיע ונתניהו נאלץ לקיים את הבטחת הסרק על קידום חוק הגיוס. "קידום" זו מילה גדולה על מה שבאמת קיבלו החרדים – עוד דיון חסר משמעות, שכמוהו היו עשרות. התירוץ הוא רענון של נוסח החוק, אבל אלה בעצם רק דיבורים באוויר. טיוטת החוק לא נשלפה מהמחשב שבו נקברה יחד עם הערות הייעוץ המשפטי, אבל לחדר הוטרחו נציגי הצבא כדי להציג את עמדתם שלא השתנתה. לא בטוח שזה היה רעיון טוב מבחינת הקואליציה: צה"ל שב והדגיש את המחסור החריף בלוחמים. נציג אכ"א סיפק פרט מעניין: דווקא בלי חוק נמשכת העלייה במספר החרדים שמתגייסים. בין הסיבות הוא מונה גם את הסנקציות שפעילות עכשיו. אולי עדיף בלי חוק וזהו?
ההצבעה על פיזור הכנסת חשפה שוב את הריקוד הכפול של החרדים: הם הצביעו במופגן בעד הצעת הקואליציה לפזר את הכנסת, אבל התנגדו לאלו של האופוזיציה, למעט הצעת כחול לבן של גנץ. כלומר, הבטיחו את השליטה המלאה של נתניהו בתהליך. הם מתואמים עם גוש נתניהו עד הפרט האחרון. ליו"ר הקואליציה אופיר כץ, שעומד גם בראש ועדת הכנסת, יש בכל מקרה כלים לשלוט בקצב העניינים, ובעיקר בתאריך. מספיקה מריחה קלה, עד תחילת יוני, כדי להבטיח שהבחירות לא יוכלו להיערך ב־1 בספטמבר.
שאר המועדים כבר בעייתיים: או שלושה ימים לפני ראש השנה, כשכמה עשרות אלפים מתומכי הקואליציה כבר בדרכם לאומן, או יומיים אחרי החג, כשלא כולם הספיקו לחזור, ועם ספירת קולות שעלולה להימשך עד סמוך ליום הכיפורים. ש"ס מעדיפה בכל זאת את השבוע של עשרת ימי תשובה בגלל הסליחות. האשכנזים מתנגדים, כי תלמידי הישיבות שלהם נוהגים לא לצאת מבתי המדרש עד יום כיפור. המועד הפנוי הבא הוא באוקטובר. ערב טקסי האזכרה ליום השנה השלישי לטבח, או פשוט להיצמד למועד המקורי, 27 באוקטובר, כפי שרוצה ראש הממשלה.
אפשר רק לדמיין מדוע נתניהו נאבק כל כך כדי למנוע הקדמה בכמה שבועות: טראמפ דוחה את המלחמה ובהתאם נתניהו דוחה את הבחירות. בניגוד לכל השחקנים הפוליטיים, ראש הממשלה חשוף לקלפים הביטחוניים והמדיניים. זה מידע שגלוי רק לו ויכול לקבוע כאן את סדר היום. גם אם קבלת ההחלטות במלחמה נקייה מפוליטיקה, קבלת ההחלטות הפוליטיות ודאי מושפעת מאירועי המלחמה.
הפתעה מודיעינית
המסקנה העיקרית מהחלטת בג"ץ בעניין רומן גופמן היא שאין לנו מושג. השופטים ביקשו תצהיר מ־ג', ראש חטיבת ההפעלה באמ"ן לשעבר, כדי לברר את העובדות בפרשת אלמקייס. אחרי שקראו אותן ואת הרישומים מזמן אמת, שלחו את הוועדה למקצה שיפורים. די מדהים שהחלטה של ועדת המינויים התקבלה בלי ששמעו את הנער שהופעל לכאורה בידי האוגדה של גופמן ונחקר במרתפי השב"כ. בכל זאת, יהיה מפתיע מאוד אם מישהו מהצדדים – השופט גרוניס שהתנגד למינוי או יתר חברי הוועדה שתמכו בו – ישנה את עמדתו אחרי שישמע מקרוב את ג', את אלמקייס או את גופמן עצמו.
גם מחוץ לכותלי הוועדה, נדמה שרוב תומכי המינוי ומתנגדיו לא נזקקו לעובדות מלכתחילה. הרי גם כשהן החלו להתברר, קיבלנו פרשנויות סותרות ונחרצות איך אותו מסמך הוא ראיה חותכת למה שכל אחד חשב מלכתחילה. לכן, נניח לרגע את פרשת אלמקייס עצמה בצד, היא תתברר בוועדה ובבג"ץ, ונדבר על יתר הטענות שמושמעות נגד מינוי ראש המוסד הבא.
5 צפייה בגלריה
שרון עם דגן. כאז גם היום, המועמד שהגיע מבחוץ עשוי להפתיע את מתנגדיו | צילום: לע"מ
(לשכת עיתונות ממשלתית)
הרבה קווי דמיון יש בין הנימוקים נגד מינוי גופמן לבין מה שהושמע בזמנו נגד מאיר דגן. שניהם הוצנחו למוסד מבחוץ. שניהם היו אלופים זוטרים יחסית במטכ"ל, לא פיקדו על אף אחד מהפיקודים. גם לא על אמ"ן. שניהם, אגב, ילידי ברית־המועצות. שניהם מונו בגלל קרבה ואמון מיוחדים עם ראש הממשלה. ראש האופוזיציה דאז, יוסי שריד, הזהיר שהמינוי הוא "תקדים מסוכן", וניסה לשכנע את הוועדה למינוי בכירים לפסול אותו. לדברי שריד, העובדה שדגן נרתם בעבר לטובת מערכת הבחירות של הליכוד ושל אריאל שרון ואף התפקד לליכוד היא בעייתית. "מי שמזהה את עצמו עם מפלגה כלשהי ועם מועמד לראשות הממשלה צריך לוותר מראש על שאיפתו למלא תפקיד ממלכתי כמו ראש המוסד", הוא צוטט אז ב"הארץ". מזכ"ל מפלגת העבודה, ח"כ אופיר פינס, הגדיר את המינוי "שבירת כללי המשחק ותקדים מסוכן".
הם לא לגמרי טעו. דגן באמת היה מזוהה פוליטית ופעל כראש מטה יום הבחירות של הליכוד, בניגוד לגופמן שלא דבק בו זיהוי פוליטי. רק עבודה צמודה, במדים, כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. אגב, אם לדגן היה רקע ביק"ל (יחידת הקישור ללבנון) שתרם משהו להכנתו לתפקיד, גם הניסיון של גופמן כמזכ"צ רה"מ לאורך שנתיים של מלחמה רלוונטי לא פחות.
בדיעבד דגן, אולי דווקא כי הגיע מחוץ לשורות הארגון ולכן היה מסוגל לנער אותו, נתפס היום כאחד הטובים בראשי המוסד. אולי הטוב ביותר. גם גופמן, עם תכונות דומות, עשוי להפתיע את מתנגדיו. שווה לחזור לשאלות שהעלה מעל הדפים האלה ממש נחום ברנע בספטמבר 2002, שנדמה כאילו נכתבו היום. ברנע כתב אמנם כי "פעילותו הפוליטית של דגן בעבר לא מונעת ממנו להיות ראש מוסד מצוין", אבל תהה: "האם המוסד כל כך דל באנשים שצריך להנחית אליו מועמד מבחוץ? האם הרקורד השנוי במחלוקת שלו הוא מה שהמוסד צריך עכשיו? האם טוב שאדם שמקורב כל כך לראש הממשלה, אישית ופוליטית ובעיקר מנטלית, יכהן בתפקיד הרגיש הזה?" שאלות במקומן, ההיסטוריה נתנה תשובה.
שאגת ארבל
זו עונה של שמות חדשים בפוליטיקה, לכן אולי הידיעה על עזיבתו של משה ארבל נדחקה אל השוליים. אבל שווה להתעכב על העזיבה הזאת לטובת ניהול דירקטוריון חברת מהדרין של יצחק תשובה, בגלל מה שהיא מספרת על הפוליטיקה החרדית, ועל הכנסת בכלל.
נתחיל בחרדים: אחרי קדנציה כושלת, במקום חילופי הדורות המתבקשים, דרעי, שנמצא איתנו משלהי שנות ה־80, נשאר, בעוד משה ארבל פורש מהכנסת. זה לא עוד ח"כ מש"ס שפורש, אלא המטאור של המפלגה. ב־2019 הוא נכנס לכנסת, כעבור שבע שנים הוא פורש ממנה. בקריירה הפוליטית הלא־ארוכה שלו הוא התקדם מהר: היה היועץ המשפטי של ש"ס, עוזר פרלמנטרי של יואב בן צור, קודם להיות הרמ"ט של דרעי. חבר כנסת, שר הפנים ושר הבריאות. בגיל 42 הוא מתפנה לראשונה לעשות לביתו.
מה שבלט אצל ארבל זה לא התפקידים שמילא אלא האהדה הציבורית החריגה יחסית. ארבל הצליח גם בזכות כמה שינויים פשוטים במשרד הפנים – למשל, המהלך המוצלח שלו לקיצור התור לדרכון. אבל גם בזכות רטוריקה אחרת: הוא טען שכיפה שחורה היא לא סיבה לפטור משירות, ביקר בחטיבת החשמונאים וקרא לחשבון נפש אחרי 7 באוקטובר.
השר מש"ס הפך פופולרי גם מחוץ לבסיס התמיכה של המפלגה. אולי פופולרי מדי. דרעי זיהה את הפופולריות הזאת. הוא מכיר אותה אישית על בשרו מימיו הראשונים בפוליטיקה, בתקופה שבה הוא עצמו הילך קסם על פוליטיקאים ועיתונאים לא חרדים. הם ראו בו גאון. כישרון נדיר, פוטנציאל לשינוי. דרעי לא הצטער כשארבל בישר לו שהוא ממשיך לתחנה הבאה. הוא עשה זאת בחודשי הקדנציה האחרונים, מראה שזו פרישה מרצון, חוסך את המבחן המעניין אם היה משובץ שוב ברשימת ש"ס.
אם היו לארבל אספירציות להוביל מהפכה, הוא הצניע אותן היטב. מעולם לא הירהר בעצמאות פוליטית, אבל אחרים דיברו בו נכבדות. ראו בו מי שיכול להוביל מפלגה חרדית ישראלית, או טוב מכך: להוביל את ש"ס בחזרה למקומה הטבעי שם. וכאן אנחנו כבר מגיעים למסקנות על השיטה: המפלגות הקיימות נהנות מיתרון בלתי נסבל – שילוב של אחוז חסימה גבוה ומימון מפלגות נדיב למי שכבר על המגרש – באופן שמשאיר את המועדון נעול בפני אנשים ורעיונות חדשים. במציאות שבה המפלגות הן יושבי הראש שלהם – סמוטריץ' ביטל את הפריימריז, יאיר גולן מצמצם אותם, אפילו בליכוד הם צפויים להישחק מול שינויי תקנון שידרוש נתניהו – קבוצה קטנה של ראשי מפלגות, פחות מעשרה, מחזיקה את כל המפתחות לבית הנבחרים. שוק הדעות נכה. מוגבל. מי שחורג מהתלם, נבעט.
הבעיה השנייה קשורה גם היא במימון. של חברי הכנסת עצמם. איך דרך פופולרית לטעון ששכר של כ־50 אלף שקל ברוטו הוא מעט, אבל יצא לי לראות מקרוב תלוש שכר של חבר כנסת. אחרי ניכוי מס, שווי שימוש ברכב, נשארים כ־20 אלף שקל. זה הרבה כסף ביחס להכנסה הממוצעת בישראל, אבל מעט ביחס להצעות והפיתויים שמונחים לפתחם. וגם לצרכים ולאינטנסיביות שגוזר התפקיד. פוליטיקה זו עבודה תובענית. במציאות הנוכחית היא נוחה בעיקר למי שכבר הגיע עם כסף גדול.
אנשים טובים לא ממהרים להיכנס לפוליטיקה: זירה קשה, עם דימוי ציבורי גרוע, ולאיכותיים שביניהם – מדובר גם בשנמוך כלכלי דרמטי. בשנות הארבעים לחייו ארבל עובר לדאוג לפרנסה. יש טעם לפגם גם במעבר החד מייצוג הציבור לייצוג בעלי ההון. אבל מה בעצם אפשר לדרוש מחברי כנסת פורשים? זו עבודה עם ביטחון תעסוקתי נמוך. להבדיל מפקידים באוצר או מנכ"לים של משרדי ממשלה, שהם רגולטור ולכן מוטל עליהם צינון סמלי, על נבחרי הציבור לא מוטל כזה. גם שרת הפנים הקודמת, איילת שקד, עברה להוביל חברת נדל"ן. הכל על השולחן.
אגב, בהודעת הפרישה של ארבל הופיעו נימוקים אחרים: סיום הדוקטורט במשפטים, לימוד תורה וזמן למשפחה. זה גם נשמע טוב, אבל גם מסגיר לפחות בסעיף אחד חלום לא מוסתר שלו – לחזור לשירות הציבור, אבל דווקא ברשות השופטת. בש"ס תמיד הכירו את חיבתו לתחום. הוא שימר ידידות קרובה עם שכנו אביחי מנדלבליט, וגם קשר קרוב לאהרן ברק שהגדיר אותו בזמנו כסטונדט מבריק. דרעי ידע ליהנות מזה כשנזקק לערוץ של אמון מול מערכת המשפט. אבל הימים ההם חלפו והיתרון הפך לעוד מקור לחשדנות. ארבל כנראה יצליח בעסקים, אבל אם רוצים עוד משה ארבלים בפוליטיקה, צריך להקטין את מימון המפלגות, להעלות את שכר הח"כים. לפתוח בהקדם את שערי המועדון, אבל לתגמל טוב יותר את מי שבא בשעריו.
