"מלחמה", אמר ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה, "היא עניין רציני מכדי להפקיד אותו בידי גנרלים". אילו קלמנסו היה איתנו היום הוא היה אומר, מלחמה היא עניין רציני מכדי להפקיד אותו בידי קבלני בניין. טראמפ במצב נואש: הוא נכנס למלחמה שאיננו יודע איך לצאת ממנה. האייתוללות מריחים את זיעתו: הם טובים בזה. גם הסינים; גם הרוסים. כשטראמפ נקלע למשבר בעסקי הבנייה שלו, והוא נקלע הרבה, הוא הכריז על פשיטת רגל ועבר למיזם הבא. מלחמה היא עסק מסוג אחר. אי אפשר להעלים אותה בתעלולים של עורכי דין. הדחיות היומיומיות בהחלטה אינן מלמדות על תחכום אסטרטגי, גם לא על התלבטות בין תוכנית צבאית אחת לתוכנית צבאית אחרת. טראמפ לא מזגזג – הוא נואש.
טראמפ מתאר את העולם ואת מנהיגיו בשחור ולבן: טוב או רע, נחמד או לא נחמד, בעדי או נגדי, שלום נצחי או השמדה טוטאלית. כמה שיותר פשוט יותר נוח.
נזרום איתו. נתחיל באופציה הטובה, מבחינתו: הסכם עם איראן כרוך בביטול הסנקציות הכלכליות ובהפשרת המיליארדים שהוקפאו בבנקים. המצב הכלכלי באיראן ישתפר פלאים; המשטר ישגשג. חלק מהשפע יגיע אל תעשיית הנשק; חלק יגיע ללבנון, לעזה, לעיראק, לתימן, למערכת פרוקסים שתקום מחדש. גם אם איראן תוותר על האורניום המועשר שלה, היא תמשיך להחזיק בידיה נשק אדיר, לא פחות מרתיע, שגילתה במהלך המלחמה: סגירת מצרי הורמוז. המלחמה תסתיים כשהיא במצב טוב יותר מזה שהייתה בו ביום הראשון שלה.
אין הסכם, אומרים גורמים בבית הלבן, משום שאין שם מי שיחליט: ההנהגה מפוצלת, חסרת-ביטחון, חסרת-ניסיון. נניח שהניתוח הזה נכון: מהיום הראשון למלחמה אנשים נבונים במערב הזהירו, שהחיסול השיטתי של המנהיגים יכשיל את הניסיונות להסכם ביום שאחרי. כך קרה בטהראן, בביירות ובעזה. הצמרת החדשה התגלתה כקיצונית יותר וסרבנית יותר מהצמרת הקודמת. כדי להסכים לוויתורים היא זקוקה לאשראי ציבורי שאין לה. יש צדק פואטי בכך שאנשים רעים, עם טונות של דם על הידיים, מסיימים את חייהם בטרם עת, יש גם גאווה בביצוע, אבל את סיום המלחמה החיסולים לא מקרבים במטר.
עכשיו נלך אל האופציה הפחות טובה, מבחינת טראמפ: חידוש האש. איראן הודיעה מראש שתגיב בהשמדה של מתקני הנפט בסעודיה, בחריין, קטאר והאמירויות. היכולות הצבאיות שלה מאפשרות מהלך כזה, לפני או אחרי התקיפה האמריקאית. התוצאה, מבחינת טראמפ, תהיה קפיצה של מחירי הדלק ל-200 או 250 דולר לחבית, קטסטרופה כלכלית וקטסטרופה אלקטורלית: תוצאות בחירות הביניים בנובמבר יהפכו אותו לזומבי בביתו, אסיר בכלוב של זהב. בייאושו, הוא הקדיש את סוף השבוע לשיווק התוכנית שלו לבניית אולם נשפים בחצר הבית הלבן. בבנייה הוא מבין.
ראשי מערכת הביטחון בישראל ניזונים מעמיתיהם במערכת האמריקאית. מכאן הידיעות היומיומיות על דריכות שיא, שיא בדריכות, כוננות-על, כוננות-על עליונה. המילים חלולות, אבל יש להן משמעות כלכלית עצומה. ישראל אמורה להיכנס למלחמה בעיתוי שאין לה השפעה עליו, מנקודת פתיחה צבאית פחות נוחה, כשהחלום להפלת המשטר רחוק מתמיד. הגנרלים האמריקאים ישאפו למבצע נקודתי, קצר, שיחזיר איראן גמישה קצת יותר אל שולחן המשא ומתן. זה לא האינטרס הישראלי. באין הכרעה, ישראל מעדיפה את המשך המצב הקיים: מבחינתה זה הרע במיעוטו. בכל מקרה, טראמפ לא שואל אותה: העצות שקיבל מנתניהו בפברואר, בחדר המצב בבית הלבן, לא הועילו לו במיוחד.
התקן והתוכנית
הבוקר, יום חמישי, יוציא האלוף (בדימוס) יעקב אור סיור נוסף אל מוקדי הפוגרומים בגדה. אהוד ברק הבטיח להגיע. המסיירים, אלופים, פקידים, שופטים, ניצבי משטרה, פוליטיקאים, כולם בדימוס, כולם בכירי האליטה הישראלית הישנה, ישתרכו במכוניותיהם אחר מכוניתו של האלוף אור. רובם לא חצו את הקו הירוק ב-30 השנים האחרונות, חלקם ב-59 השנים האחרונות. אור, שכולם קוראים לו בכינוי החיבה שלו, מנדי, חוצה את הקו הירוק שוב ושוב, בזעם הולך וגובר, בדאגה, באשם.
הם יפתחו את היום בשמונה בבוקר, בקפה במסעדת הבוסתן בכפר-קאסם או במקום דומה בראש העין. הם ייסעו על כביש 5 מזרחה, עד צומת תפוח ובכביש 60, צפונה, עד לתחנה הראשונה, הכפר בורין. בשולי הכפר הם יפגשו מקומי שבשנה האחרונה היה יעד למתנחלי גבעות שמבקשים לגרש אותו מביתו. משם יחזרו דרומה, אל הכפרים דומא ומורייר, סמוך לשילה. יש משם תצפית טובה מזרחה, אל האזור שטוהר בשנתיים האחרונות מקהילות הרועים הבדואיות. מנדי יספר להם איך לאחר פיגוע, בפעולת תג מחיר, מתנחלי הגבעות בשיתוף עם הצבא עקרו שם 3,000 עצי זית. צה"ל לא מאפשר כיום לפלסטינים להיכנס לאזור.
השיירה תפנה צפונה בכביש אלון. בדרך יצפו הנוסעים במאחזים ובחוות שהוקמו בשנתיים האחרונות ("המאחזים בלתי חוקיים", הסביר לי קצין במנהל האזרחי. "אחרי שהממשלה תאשר אותם יקראו להם חוות") ובכפרים שתושביהם נאלצו לנטוש אותם. נותרו רק עיי חורבות. הם יתעכבו בחדידייה וחומסה, שני כפרים שניטשו. הקצה הצפוני של הסיורים (מנדי מתעקש לקרוא להם "מסעות") הוא חמאם אל-מליח, המעיינות החמים שהיו פעם אתר רחצה חביבי על חיילי צה"ל. היו שם בית ספר, שנבנה בתקופת הטורקים, וכנסייה. בית הספר נהרס עד היסוד; הכנסייה נבזזה. מנדי מספר שאל המחסן של בית הספר נכנסה יהודייה לבושה כדתייה, אישה עם שלושה ילדים מאחוריה. היא לקחה כל מה שיכלה לקחת, ובשאר חיבלה. למה את עושה את זה, שאל אותה אחד המסיירים. בתגובה היא פרצה בריקוד "עם ישראל חי", עם ילדיה.
"בחומסה", הוא מספר, "היה פוגרום לפני חודשיים. קשרו את כל התושבים והכו אותם. קשרו אזיקון לאבר המין של פעוט. את עדר הכבשים של התושבים – 400 ראש – העמיסו על משאית, ונעלמו. צוות של CNN תיעד את ההתקפה. הסרטון עורר סערה בעולם".
הוא מסתכל על עמיתיו לשעבר. עיניהם לחות. "אל תרחמו עליהם", הוא אומר להם. "תסתכלו על התמונה הכוללת, על התוכנית".
זה מה שישראלים טובים מתקשים להפנים: הזוועה שנעשית עכשיו בגדה איננה סטיית תקן, התפרעות, אובדן שליטה – היא הנורמה, התקן, התוכנית. הזוועה הזאת היא אנחנו. מנדי מבין.
אפשר לדמיין את אותו סיור ממש, אותם מקומות, אותן עדויות, מטעם כבוד השר סמוטריץ' או כבוד השר בן גביר. כל סיפור שמזעזע את חבריו של האלוף אור, כל עדות שמקרבת אותם לזעקה, לבכי, הייתה מתקבלת במחיאות כפיים, בשירי תודה, בתרועת ניצחון. אלה ואלה ישראלים.
אור בן 80. שנתיים, מ-1990 ועד 1992, היה מפקד יהודה ושומרון; כמעט חמש שנים, בין 1997 ל-2001, תקופה שהשיקה לאינתיפאדה השנייה, היה מתאם הפעולות בשטחים. הוא היה בשיחות אחוזת וואי עם נתניהו ובשיחות קמפ-דייוויד עם ברק. הוא האמין שהוא מכיר את הסוגיה הישראלית-פלסטינית על בוריה. עד שקמה הממשלה הנוכחית וטרפה את הקלפים.
"סביב העניין הזה יש קשר שתיקה לאומי", הוא אומר.
שנתיים וחצי הוא מקיים את המסעות שלו. מסייעים בידו שני מתנדבים, דורון מיינרט ואלי אבידור. הוא קם מוקדם בבוקר, מכין סנדוויצ'ים לכולם ויוצא לדרך. הכל נעשה על חשבונו הפרטי, בלי תרומות ובלי עמותות. "אני לא רוצה שיגידו שקיבלתי כסף ממישהו", הוא אומר. 150 איש השתתפו בסיורים עד היום. בין המסיירים ששמעתי מפיהם מילות זעזוע: אהוד ועליזה אולמרט, האלופה אורנה ברביבאי, פרופ' יולי תמיר ועוד. האלופים מתן וילנאי ודני יתום ביקשו לאחר הסיור פגישה עם אבי בלוט, אלוף פיקוד המרכז הנוכחי. "הפגישה התקיימה", אמר מנדי. "לא יצא ממנה כלום". האלוף עמוס ירון סייר, הזדעזע ועשה מעשה: הוא דיבר עם גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן וגדעון סער. ליברמן ואיזנקוט הבטיחו להתייחס. סער ביקש מירון להכין לו נייר מסודר. זה מה שחסר לחבר הקבינט בממשלת נתניהו – נייר. מנדי סיפר לי, בחיוך מר, שהוא עובד עכשיו על הנייר.
בהתחלה אנשים נרתעו מלבוא. לנגד עיניהם עמד ה-7 באוקטובר. מאז הטבח הם לא מוכנים לשמוע את המילה פלסטינים. אולי גם חשש לביטחונם. מנדי מוסיף, גם חשש לרווחתם: רבים מהם קשורים בפרנסתם במערכת הביטחון, גם במערכת הפוליטית.
לסיורים יש תועלת נוספת: הם מגבירים את הערנות של הצבא והמשטרה. אולמרט הגיע מלווה במאבטחים. זה מה שניתן לו, כראש ממשלה לשעבר. מאז מקפידים שוטרים להגיע למקום לאחר כל אירוע. באחד הכפרים חיילים רדפו אחר רועה, שנכנס לשטח אש. הוא ברח. כפעולת תגמול נשלחו שלוש חיילות לעצור את זקן הכפר. בהמתנה לרכב צבאי שייקח את הזקן למעצר, מנדי לחש לאחת החיילות: "יש פה ארבעה אלופים". הקשיש שוחרר מיד.
מינואר העניין בסיורים עלה, אולי בעקבות דיווחים בתקשורת. אנשים מספרים עליהם מפה לאוזן, כותבים ברשת, מתראיינים. האם אתה מזמין עיתונאים זרים, שאלתי. "לא", אמר. "קשה לי עם זה. הוא הראה לי מייל שקיבל מחבר, גנרל סינגפורי שהכיר כאשר היה ראש משלחת משרד הביטחון בסינגפור. הגנרל מצא את שמו בכתבה ב"אקונומיסט". "אתה מייצג בשבילי את ישראל שהכרתי והערכתי", כתב הגנרל. "ישראל של פעם".
מה עוד קשה לך, שאלתי. "קשה לי לבקר את הצבא", הוסיף. "גדלתי שם. כך גם חברי. הצבא הוא חלק מה-DNA שלנו". הוא איננו מבין מדוע קצינים בכירים בצבא נמנעים מלדבר עם האוכלוסייה בשטח. "אתה יכול לשנוא אותם, זה בסדר, אבל כנציג השלטון אתה אחראי להם", הוא אומר.
החברים שלו חושבים שמגיע לו להדליק משואה ביום העצמאות. הוא צוחק. "רק אם אני אהיה המשואה", אמר להם.
רוח גדולה
סמוך לגבול ישראל-סוריה, דרומה ממג'דל שמס, מזרחה מברכת רם, רוח גדולה נושבת. הרוח יודעת לייצר חשמל. כל מה שצריך הוא להציב מגדל ולהפעיל טורבינה. בגולן פועלות שתי חוות רוח כאלה. אנרג'יקס, חברה לאנרגיות מתחדשות, זכתה במכרז לחווה שלישית. היא פינתה מוקשים, פיצתה מקומיים, ובמאי 2023 ניגשה להקמת הטורבינות.
כאן מתחיל סיפור. קבוצה של דרוזים, תושבי האזור, חוללה מהומה. עובדי החברה נסוגו ונערכו מחדש. התוכנית הייתה לעלות לשטח בנובמבר. היא הוקפאה ב-7 באוקטובר, בגלל המלחמה. המועד החדש לעלייה על הקרקע נקבע ליום שני שעבר.
"הגיעו 200-300 פורעי חוק - קומץ", אמר לי ניר ישועה, מנכ"ל פעולות החברה בישראל. "הם פרצו פנימה, אל תוך מתחם העבודה, והרסו כל מה שיכלו להרוס. שמונה עובדים שלנו אושפזו בבתי חולים.
"זאת דוגמה קיצונית לחוסר משילות: לפני האירוע התקשרנו למשטרה. הגיעו שישה שוטרים. גם הם הוכו. כוח של יס"מ המתין במרחק של שתי דקות נסיעה. הכוח בחר לא להתערב. חמישה נעצרו. בתוך ימים שוחררו כולם.
"מדובר בפשיעה לאומנית. לאחר שהתפנינו הם הגיעו שוב לשטח, לשתול עצי זית. למה עצי זית? המסר הלאומני ברור. הוא קיים גם בפרסומים ברשת – 'הדרוזים בגולן מורדים שוב בכיבוש הישראלי'".
אני לא בטוח שהמניע לאומני, אמרתי למנכ"ל. אני יכול להבין איך הנימוק הלאומני מחזק את הדרישה שלכם לפיצוי מהממשלה. שים לב לדגלים שהונפו בשטח: הם לא היו דגלי סוריה – לא עוד. רק דגלים דרוזיים. הטיעון הלאומני נוח מדי.
הוא לא השתכנע.
חסן שופני, תושב מג'דל שמס, איש חכם ומנוסה, הוא המורה שלי לדרוזים בגולן. מה הסיפור, שאלתי אותו. "לא לאומני ולא בטיח", אמר. "העניין הלאומני אצלנו מת. הוויכוח הוא בין אנשים: לאחד שילמו; לשני לא שילמו. הדרוזים למדו מהיהודים: הם רוצים כסף".
לאן, שאלתי, נעלמו כל אלה שהפגינו בעבר בעד החזרת הגולן לסוריה? מאז נפילת משטר אסד הקסם של סוריה התפוגג.
"לאלה אין על מה לצעוק עכשיו", אמר. "הם צועקים על הטורבינות כי זה הנושא שיכול להביא להם קהל".
הוא סיפר לי שבמקום שמיועד לטורבינות היה פעם כפר דרוזי קטן, סְחִ'יטָה שמו. בדקתי: היה כפר. הוא נהרס בחלקו ב-1967, במלחמת ששת הימים. בתחילת שנות ה-70, בגלל קרבת הגבול, צה"ל הרס את שארית הבתים. הכל נמחק. חלק מהמפונים התיישבו במסעדה, ברמת הגולן, וחלק עברו לסוריה.
הסיפור לבש פתאום פנים מוכרות, מזרח-תיכוניות. יש בו אדמה, כסף, אלימות והיסטוריה כואבת שמופיעה תמיד ברגע הלא נכון ואומרת היי, גם אני כאן. הדי-ניינים מוחקים כל זכר, אבל שום דבר לא נמחק באמת. וגם משטרה יש בו, שכאשר אין לשר שלה רווח פוליטי מעדיפה לעמוד מהצד. חברת אנרג'יקס שיגרה מכתב לראש הממשלה שמאשים את המדינה בכניעה "לקבוצה אלימה של פורעים דרוזיים, בעלי זיקה עוינת ומניעים לאומניים", ב"אוזלת יד זועקת לשמיים" וב"פגיעה בריבונות המדינה". התביעה הכספית בדרך.
מישהו משקר
ההחלטה של שופטי בג"ץ להחזיר את מינוי האלוף גופמן לראש המוסד אל הוועדה שאישרה אותו ממוקדת באיש אחד: אשר גרוניס, הנשיא שלהם לשעבר. שלושת חברי הוועדה האחרים הם עגילים באוזני הביביסטים. אין להם משקל ציבורי, בוודאי לא כשמדובר בטוהר מידות.
גרוניס ניצב מול שאלה עובדתית: האם גופמן ידע או לא ידע. מונחות לפניו שלוש גרסאות: של תא"ל ג'; של אל"ם ג' ושל גופמן עצמו. קשה מאוד ליישב ביניהן. מישהו משקר – אולי שלושתם.
ואז באה השאלה הקשה באמת: האם שקר פוסל מינוי לתפקיד בכיר במדינת ישראל. לפי ההתבטאויות שלה, השופטת ברק-ארז סבורה שכן; השופט שטיין סבור כנראה שלא. הלב נוטה לשופטת; הניסיון נוטה לשופט. למה מה, הבוס של גופמן לא משקר, כל הזמן, מתחת ומעל למקפצה? האם קודמים לגופמן בראשות המוסד לא שיקרו? האם בישראל 2026 שקר יכול להיחשב לעבירה על טוהר המידות? לעבירה בכלל?
אני רק שאלה.
