השנה הבנתי מחדש את אחד הפירושים על שבועות. בשישי בבוקר, בכל בתי הכנסת בעולם, קוראים בתורה את עשרת הדברות. זה הרי מה שחוגגים בחג: את מתן תורה, את מעמד הר סיני, את הקשר המיוחד שהתחיל אז.
הרבי מלובביץ' קרא להביא את הילדים לקריאה הזו. הוא נהג לצטט את חכמינו, שמספרים שבמעמד הר סיני, אלוקים ביקש מאיתנו ערבים, כדי לוודא שהתורה תישמר ותועבר לדורות הבאים. עם ישראל הציע תחילה שאבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב) יהיו הערבים, אבל זה לא הספיק. אחר כך הצענו שהנביאים יהיו הערבים ל"עסקה" הזו, למחויבות שלנו לתורה, אבל גם זה לא הספיק. לבסוף נקבע שהילדים יהיו הערבים. "בנינו ערבים בעדנו", כך נכתב. כלומר, הילדים הם שנותנים את ההבטחה שהתורה תישאר חיה, נצחית. הדור הבא הוא העתיד.
1 צפייה בגלריה
הרבי מלובביץ', תפילת המונים בכותל המערבי, מעמד הר סיני, פרופ' ג'ונתן סאקייר
(צילומים: אוהד צויגנברג, רפרודוקציה יצחק פריידין)
רבים אכן מביאים גם את הילדים, ואפילו את התינוקות, כדי לשמוע בחג את המילים העתיקות ולהתחבר אליהן. אבל בשנים האחרונות משהו משתנה. לא רק ההורים מביאים את הילדים והופכים אותם לערבים. יש גם הרבה ילדים שמביאים את ההורים. הכיוון התהפך. הדור הצעיר מסמן את הדרך. הנכד חוזר לסבא, ועל הדרך, משפיע גם על אבא.
דוגמאות? בלי סוף. לפני כמה שבועות הרציתי בפורום של מנהלי בתי ספר. מנהל בית ספר ממלכתי הרים את ידו ושאל מה עושים, התלמידים הקימו לעצמם עמדת תפילין, ומבקשים גם ספר תורה כדי לערוך תפילות. הוא לא נגד, הוא אפילו מציין שהוא רואה שיפור בעוד מדדים כתוצאה מההתקרבות הזו. הוא רק מנסה, בגילו, להבין את השפה החדשה הזו. הוא באמת לא מבין.
שני טקסטים שפורסמו לאחרונה משקפים את רוח התקופה. מדובר בשתי אמהות לילדים מתחזקים.
הבמאית סיגלית בנאי התראיינה לקובי מידן וסיפרה שהמתבגרת שלה התחילה ללכת לסליחות באלול, מדי לילה. כששאלה אותה למה, הנערה ענתה עם שורה משיר פופולרי של הזמר בן צור: "אמא, אנחנו 'דור של נשמות צמאות'".
סיגלית הסקרנית הלכה ביחד עם בתה לסליחות, ונדהמה. זו תופעה. בני נוער שהסבא-רבא שלהם אולי קם לסליחות בעיירה היהודית בפולין או במרוקו מתלהבים מחדש מהמילים האלה. ביום כיפור, סיפרה, היא ראתה ילדות מצביעות על המקום בסידור, כדי להראות לאמא איפה מתפללים. ואז עוד חברה סיפרה לה שהילדה קנתה הביתה פלטה לשבת, בעוד ההורים הולכים לים.
ולפני כמה ימים המאמנת והמרצה דנה רגב כתבה טקסט דומה. גם היא, סקרנית וביקורתית כלפי התופעה, אבל גם כלפי ה"מחנה" שלה. פתאום, סיפרה, שני הבנים שלה, אחרי בר-מצווה, התחילו להפריד בין בשר לחלב. היא סיפרה שהחברים שלה, אנשים שרואים עצמם ליברלים, לא תמיד מכילים את האירוע. "חלקים מבני המשפחה והחברים שלנו מעווים פנים כשהם שומעים שיהלי ובן מפרידים בשר וחלב. רק שהסיפור הוא לא הבנים שלי. הוא על דור שלם, שמאמץ בחזרה מנהגים. בני הנוער האלה לא חשוכים, הם חופשיים. מחפשים. קרובים לרגשות שלהם. וגם, לא עלינו, מאמינים. הם מחפשים שייכות ומשמעות, בעולם שהשאיר אותם נטולי ודאות".
מרתק לעקוב אחרי התגובות שקיבלו שתי האמהות האלה ואחרי התגובות לתגובות. מתברר שאלפי משפחות מרגישות זאת אצלן בבית, אצל הדור הצעיר. במטבח, בסלון, בתיכון. הכותרות הרבות בתקשורת על "התחזקות" ו"התעוררות" נכונות, אבל אולי לא מגדירות מספיק את התופעה.
ביום שישי בבוקר נתייצב שוב למרגלות הר סיני, לקבלת התורה, ואולי חז"ל נתנו לנו את הכותרת המדויקת ביותר – "בנינו ערבים בעדנו".
*
זו כמובן לא רק תופעה ישראלית. זה קורה בעולם. פרופ' ג'ונתן סאקייר נולד בלונדון, הוא מנתח מומחה, חבר סגל באוניברסיטת וושינגטון שחתום על מאמרים רבים וספרי לימוד. והוא יהודי. ולאחרונה, הוא חש זאת יותר מתמיד.
השבוע פורסם באתר האמריקאי "אש התורה" מאמר חדש שלו, לא מדעי בכלל, אבל חשוב. "זמן ההסתתרות הסתיים", הוא מכריז בכותרת.
הוא מספר עד כמה הצליח עד היום בחייו, מבחינה אקדמית וחברתית. ועד כמה יש רק דבר אפל אחד שמפריע לו, בקטנה, לאורך הדרך – אנטישמיות. הוא גדל בלונדון בבית יהודי חילוני, כבריטי גאה. הוריו אמרו לו תמיד לשמור על פרופיל יהודי נמוך ולא לפרסם את יהדותו. הוא לא הבין למה, אבל עשה זאת.
במאמר הוא משחזר אין-ספור אירועים של אנטישמיות שקטה, לא מדווחת, לאורך חייו. קללות, דחיפות, אמירות פוגעניות. הוא לא סיפר להוריו מעולם. רצה להיטמע. כרופא צעיר, מטופל ראה פעם את השרשרת שלו, עם תליון מגן דוד, והודיע שהוא לא רוצה ש"יהודי מטונף ייגע בו". אבל הפרופסור המשיך לחשוב שאלה תופעות בודדות, בורות של אנשים לא מחונכים.
ב-7.10 זה השתנה. לדבריו, עידן חדש החל. האנטישמיות בבריטניה הפכה גלויה, בוטה. "ביקורת על ממשלת ישראל היא לגיטימית ואף הכרחית", הוא כותב. "אנטישמיות זה סיפור אחר. אנשים באמת חושבים שאנחנו הרוע העולמי. יש בעולם כ-15 מיליון יהודים, פחות מ-0.2% מהאוכלוסייה. בבריטניה יש כ-300 אלף יהודים, פחות מחצי אחוז. מאיפה השנאה הזו? האתוס היהודי הוא הרי בכלל תיקון עולם, תמיד להשאיר את הדברים טוב יותר ממה שהיה כשמצאנו אותם".
לבסוף הוא מודה בכנות: "חשבתי שאני בריטי, לא יהודי. השנים האחרונות אילצו אותי להתעמת עם משהו לא נוח: אין דרך להשתלב ולהרגיש פטריוט עד הסוף. אנחנו אאוטסיידרים".
אבל זה לא אות קין, זה אות כבוד. במקום להסתיר עוד יותר, הוא מאמץ את הזהות שניסה להדחיק. זו לא מסקנה מדכדכת, זו התפכחות והתבהרות, שנמצאת רק בתחילתה. משהו קורה.
אז פרופ' סאקייר לא אומר לאבא שלו "אנחנו דור של נשמות צמאות", אבל כך הוא מסיים: "אבא שלי חשב שהיעלמות היא האסטרטגיה הבטוחה עבור יהודים, אבל אני הגעתי למסקנה אחרת. אני יהודי גאה. זמן ההסתתרות נגמר".
*
ולסיום, תזכורות:
• חג השבועות יחל בחמישי לפני השקיעה, בהדלקת נרות. השנה הוא צמוד לשבת שאחריו. יומיים של חג ושבת.
• בשבועות יש הלכות רבות ומנהגים רבים: קידוש של חג, לימוד תורה לאורך הלילה, תפילות חג מיוחדות, אכילת מאכלי חלב, אמירת תהילים, קריאת מגילת רות ועוד.
• בשבת שצמודה לחג קוראים את פרשת השבוע החדשה, פרשת "נשוא". זו הפרשה הארוכה ביותר בתורה, שמתארת את המשך ההכנה למסע של בני ישראל במדבר.
חג שמח ושבת שלום.
הסטטוס היהודי: "בפסח - אוכלים מצה. בסוכות - כולם יודעים שהסמל הוא סוכה. בחנוכייה - יש חנוכייה. בראש השנה - תוקעים בשופר. ומה בחג השבועות? לכל חג יש חפץ, יש מצווה, יש משהו שאנחנו מחזיקים ביד ויכולים להצביע עליו. בחג השבועות, חג מתן תורה, אין משהו פיזי כזה. כי זה חג של קשר רוחני, חיבור, נאמנות, ברית. אנחנו חוגגים את עצם היותנו, את הזהות שקיבלנו בקבלת התורה" (הרב יצחק ברקוביץ')
