24 השעות האחרונות של בצורת בת יותר מ-20 שנה סיכמו היטב את העונה של ארסנל. זה התחיל בתצוגה אנטי-משכנעת בבית מול ברנלי, קבוצה שירדה ליגה בערך כשעלי חמינאי עדיין חילק פקודות למשמרות המהפכה. במקום לשפר אקספוננציאלית את הפרש השערים, האדומים ניצחו 0:1 שאפילו עלי מוהר ז"ל היה נבוך מלקרוא לו "קטן" – וכמובן שהשער הובקע בזכות כדור קרן, המרכיב החשוב ביותר במשחק ההתקפה של קבוצה עם סגל בשווי של מאות מיליונים. קחו מארסנל את המצבים נייחים ותקבלו גרסה משמימה של צ'לסי.
אבל הטבלה עושה הרבה דברים ולשקר זה לא אחד מהם, כך שהניצחון העביר את הלחץ לרגליים של סיטי, שהתארחה שלשום בבורנמות'. נדמה שהדיווחים על סיום דרכו של המאמן פפ גווארדיולה במועדון עשו את שלהם (וברכות למדליף): בורנמות' הצליחה להדהים עם שער יפהפה של אלי קרופי, השוויון של ארלינג הולאנד בדקה ה-94, רגע אחרי החמצה מסמרת שיער מהצד השני, לא הספיק כדי לחולל נס, וארסנל זכתה בלי לשחק. החגיגות בצפון לונדון יצאו לדרך ויימשכו, ובכן, עוד הרבה זמן.
ביום ראשון, בזמן שארסנל תעביר את הזמן בנחת נגד קריסטל פאלאס לקראת גמר ליגת האלופות בשבת הבאה מול פ.ס.ז', אוהדיה יחלמו על הדובדבן שבקצפת: טוטנהאם תרד אם תפסיד בבית לאברטון ו-ווסטהאם תנצח את לידס. למעשה, לא בטוח בכלל שהקהל של התחתונים יעדיף זכייה ראשונה בצ'מפיונס על פני האושר שבקריסה של היריבה השנואה.
ותודה לאברטון ול-VAR
לא תזיק למפלצת הכסף של סיטי עוד שנה בלי התואר המקומי החשוב מכולם, אבל האמת היא שהאליפות של ארסנל היא לא בשורה מרנינה עבור הליגה הטובה בעולם. העובדה שחלפו 22 שנים שוברת מחסום פסיכולוגי ודימוי לוזרי, שכמעט הצליח להצדיק את עצמו שוב עד שתקלה חמורה של סיטי מול אברטון שינתה שוב את המומנטום, ואילו החלטת VAR שנויה במחלוקת הצילה את ארסנל נגד ווסטהאם.
אולם כל זה לא משנה את התחושה שאלופת אנגליה זכתה למרות הכדורגל ששיחקה ולא בזכותו. ההשוואה לעונה הקודמת שבה ארסנל זכתה בתואר, 2003/2004, מגלה שם קבוצה יותר מלהיבה, יצירתית ובעיקר דומיננטית (11 הפרש מהמקום השני), עם תיירי הנרי בחוד ורובר פירס ודניס ברגקאמפ בקישור ההתקפי. ארסנל 2025/26, לעומת זאת, נהנתה מהגנה חזקה ועונה יוצאת מהכלל של דקלן רייס, אך מהתקפה נטולת ברק וסגנון שאפילו הזכיר לפרקים את ימי "בורינג ארסנל", למרות שחקנים מעולים בחלק הקדמי.
בטבלה הראש בראש של חמש הראשונות בטבלה, ארסנל נמצאת במקום הרביעי, עם שני ניצחונות בלבד (על מנצ'סטר יונייטד לפני הפיטורים של רובן אמורים ונגד אסטון וילה). בשני משחקים מול סיטי בישורת האחרונה של העונה, בגמר גביע הליגה ובמשחק העונה בליגה, קשה היה להבחין מי מבין שתיים הוליכה את הטבלה בפער ניכר במשך חודשים.
המטרה: לשחק כמו אלופה
מצד שני, אולי לא באמת הייתה דרך אחרת לשבור את המנחוס שהתנפח מעונה לעונה, ורק כשהמנג'ר מיקל ארטטה הפסיק לחפש אישורים שהוא לא סתם גמד גינה של גווארדיולה, התוצאות הפסיקו לברוח לו מבין האצבעות. ארסנל שלו יודעת איך לאמלל את הצופים אבל גם להוציא את הנשמה ליריבות. יש לה מוניטין וכסף של הקרם דה לה קרם האירופי לצד מנטליות של הפועל יהוד ובית"ר ת"א: לנצח אותה במלחמת חפירות זאת לא עבודה לאנשים רכי לבב. ייתכן שאפילו הברק הקטלני של פ.ס.ז' לא יעמוד במתקפת שעמום מדויקת מהסוג שארסנל מסוגלת לספק, עד שתגיע הקרן המיוחלת.
ובכל זאת, תקוותם של אוהבי הכדורגל בכלל וצופי הפרמייר-ליג בפרט צריכה להיות שארסנל ואוהדיה יצאו מעט מאוכזבים גם מהעונה החלומית כביכול, משום שיותר מדי פעמים היא נראתה כמו סיוט ללא שום סיבה: הכישרון קיים, חדר ההלבשה מגובש ושאר הצמרת מבורדקת כפי שלא הייתה כבר כמה שנים טובות. אליפות ראשונה זה 22 שנים היא הישג יוצא מהכלל. יהיה נחמד אם בעונה הבאה ארסנל גם תשחק כמו אלופה.
