את רז הכרתי עוד מימי הנוער. הוא שיחק באליצור נתניה, אני בהפועל ת"א. במשך שנתיים שיחקנו אחד נגד השני, גם בליגה הלאומית, ובהמשך שיחקנו יחד לראשונה בנבחרת הנוער. אחר כך היינו ביחד גם בנבחרת העתודה שזכתה במדליית הזהב ב-2019. רק השנה הפכנו גם לחברים לקבוצה, בגליל-עליון.
רז היה אדם מאוד מיוחד. ציני, חד, עם חוש הומור שלא תמיד כולם הצליחו להבין. הוא לא היה כדורסלן קלאסי. היו לו תחומי עניין אחרים, עמוקים יותר. הוא היה מאוד מחובר לפוליטיקה, להיסטוריה, לדברים שלא שומעים בדרך כלל בחדר הלבשה של קבוצת כדורסל. היו לו יציאות שהרגישו לפעמים כמו סתלבט, אבל הן הגיעו ממקום של ידע אמיתי ועומק מחשבה. הוא גם היה מאוד ציוני. אף אחד לא הופתע כשעלה לשחק עם תחבושת על הראש ואמר שזה מזכיר לו את אריאל שרון בחציית התעלה.
מה שתמיד הדהים אותי אצלו היה קור הרוח. רז לא היה נכנס ללחץ, לא מתרגש מדי משום דבר. זו תכונה נדירה אצל ספורטאי, והתפעלתי ממנו על זה. השנה, כשהגיע לגליל, מאוד התקרבנו. היינו יחד כל יום, חלקנו דברים אחד עם השני. עכשיו קשה לי בכלל לדמיין איך תיראה השגרה פה בלעדיו. איך ייראה האימון הראשון. זה עדיין מרגיש לא אמיתי.
ביום שלישי יש לנו משחק, וזו מכה שייקח הרבה זמן להתאושש ממנה. שיברון לב עצום. ובכל זאת, אני מאמין בשגרה. אני חושב שזו הדרך היחידה להתחיל להחלים, גם אם כרגע זה נראה בלתי אפשרי. קשה לי לחשוב על החזרה לאימונים, על לראות את הלוקר שלו ריק.
אני כבר חושב על הטקס שיהיה לפני המשחק, ועל השאלה איך בכלל עולים לשחק אחרי רגע כזה. אבל החיים ממשיכים, גם כשלא מבינים איך. שמעתי את כל הדיבורים על הטקס לרגל 1,000 הנקודות שאליהן הגיע בקריירה, ואני מבין כמה זה סמלי ומרגש, אבל אני יכול להגיד בוודאות — אם רז היה איתנו, זה לא מה שהיה חשוב לו. הוא לא היה רוצה שיזכרו אותו רק כשחקן כדורסל. הוא היה רוצה שיזכרו אותו כאדם. זה היה הרבה יותר חשוב לו מכל מספר או הישג.
הימים האחרונים היו טראומטיים. כולנו חיכינו לו באירוע הגיבוש הקבוצתי. הוא אפילו התקשר בדרך וביקש הכוונה, כי שיבושי הווייז בצפון כבר הפכו לדבר שבשגרה. אחרי רבע שעה שמנו לב שהוא עדיין לא הגיע. התקשרנו אליו שוב, ולא הייתה תשובה. ואז התחילו להגיע הדיווחים על התאונה.
יובל שניידרמן, מאמן הכושר והמנכ"ל נסעו לאזור, ובינתיים התחילו להגיע תמונות מהזירה. ראינו שהרכב נראה כמו זה של רז, אבל התפללנו שזה לא יהיה הוא. בשלב מסוים התקשרתי למאמן הכושר, והוא אישר לי בבכי שזה באמת רז. החבר'ה הסתכלו עליי מיד, ומההבעה שלי הבינו מה קרה. זה היה רגע טראומטי מאוד. כל אחד הסתגר בתוך עצמו. פשוט לא הצלחנו להאמין.
מאז חרב עלינו עולמנו. נסענו כולנו ללוויה, שעתיים נסיעה מהצפון, בלי לחשוב יותר מדי. פשוט נוסעים, מנסים לעכל, לתמוך אחד בשני, במשפחה, במועדון. רק עכשיו, אחרי כמה ימים, אני מתחיל קצת לצאת מההלם. הגוף לא תיפקד. עכשיו מתחילים להבין מה באמת קרה, אבל ייקח עוד הרבה זמן לעכל את זה.
אזכור את רז כאדם חיובי, ציני, מצחיק, שחקן מצוין ובעיקר חבר טוב. הסתכלתי על בת הזוג שלו, אליסיה, ונשבר לי הלב. אני בעצמי עומד להתחתן בעוד חודש, ואני לא מסוגל אפילו לדמיין כאב כזה. אני חושב עליה הרבה, ועל המשפחה שלו.
זה אובדן בלתי נתפס.
הביאה לדפוס: סתיו איפרגן
