1. בסוף השבוע מילאו את רחובות ברלין אלפי אוהדים של קבוצות באיירן מינכן ושטוטגרט לקראת המשחק שנערך אתמול. הברלינאים הציפו את הפארקים, האזינו למוזיקת רחוב, ואני חשבתי, איפה הם ואיפה אנחנו - אולי עוד רגע בסבב נוסף במלחמה הבלתי נגמרת.
בכירים במערכת הביטחון הרי כבר מכינים אותנו למציאות שבה בכל שנה נתחדש בעוד מלחמה עם איראן. הרשו לי להמשיך ולהסתכן בהערכה שאחרי כל האזעקות מצד טראמפ וההכנות של נתניהו להמשך ההרפתקה באזור שלנו, המלחמה עם איראן תסתיים בהסדר כזה או אחר. ואנחנו, בגדול, הפסדנו בה. בספר דק שכתב פרדריק גרוס על "הפילוסופיה של המלחמה", הוא כותב שלכאורה אחרי מלחמת העולם השנייה ו"אחרי הטלת הפצצה על הירושימה, המלחמה מתה". אבל הוא מגיע למסקנה הכואבת שבני האדם ממשיכים לחזור למלחמה בדרכים אחרות. ומי כמונו מכירים את המציאות הזאת. זאת ועוד, לשמוע בברלין מה שאיתמר בן גביר מעולל לנו בעולם מרתיח את הדם. בסוף, רצינו מדינה משלנו, נימקנו את הרצון הזה בשלל סיבות: הקשר ההיסטורי, הסבל שאחרי השואה והרצון להוכיח שאנחנו נבנה חברה ראויה. ואז בא איתמר בן גביר ובהתרסה יורק בפנינו ובפני העולם. למה זה מגיע לנו.
2. יחיאל לייטר, השגריר בוושינגטון, השווה את ארגון ג'יי סטריט לסרטן בלב ההוויה היהודית. בשעתו, אחד מעמיתיי נהג בציניות להשוות תופעות שעליהן כתב ל"אלצהיימר שלי". אחרי שהערתי לו לחסוך מאיתנו את השימוש במחלות בכתיבה שלו, התברר לו שהוא חלה במחלה הנוראה הזאת. גם ללייטר הייתי מציע להימנע מהדבקת הסרטן למישהו. במקרה שלו, הוא מביא רק בושה למשרה הרמה.
לשמוע בברלין מה שאיתמר בן גביר מעולל לנו בעולם מרתיח את הדם. הוא יורק בהתרסה בפנינו ובפני העולם
3. מאנאף חלבוני, אמן שברח מדמשק ומצא מקלט בדרזדן, מציג בגלריה "המבורגר באנהוף" בברלין עבודה שמתבססת על צילום של כתובת בערבית "חזור הביתה". האמן הוסיף מילה אחת "לא", "אל תחזור הביתה". אני משוטט בעיר הזאת שהיא מוצפת מהגרים מכל העולם. נהגי המוניות מטורקיה, מכורדיסטן ומהמזרח הרחוק. אנגלה מרקל קלטה בגרמניה יותר ממיליון פליטים. ניתן רק לקוות שבניגוד להערכות, בסופו של דבר הערבוב הזה של בני עמים שונים יאפשר חיים סבירים לכולם. אצלנו, למרבה המזל, כולנו נקלטנו.
4. "יומנו של אדם אחוז ייאוש", הוא היומן שכתב הסופר הגרמני פרידריך רק-מלטשבן בחשאי על עליית הנאצים מ-1936 עד 1944. לקראת סוף המלחמה הוא נכלא ונרצח בדכאו. אלמנתו פירסמה את היומן שהוחבא בארגז מתכת ביער באחוזתו. הדברים שהקורא נחשף אליהם מחרידים: "וכאן אני שוב חוזר לחידה המעסיקה אותי באחת עשרה השנים האחרונות: חידת התהוותה של פסיכוזת ההמונים הגרמנית, חידת צייתנותם של גנרלים, המניחים להיטלר להתעלל בהם התעללות פיזית בלי להגיב בחיסול האדון שפעם התגורר בחדר מרוהט ברחוב באדר במינכן. אין נורא מהאספסוף הגרמני עלי אדמות”. קריאה חובה.
5. אלה החיים: ישראלים לאין-ספור מגיעים לברלין ומוצאים בה מקום חלופי לחיים אצלנו. אינני מתכוון למתוח עליהם ביקורת. כל אחד ונימוקיו. החלטתי לצטט משיר שכתב פול צלאן, מגדולי המשוררים שכתבו בשפה הגרמנית: "אדמה הייתה בהם, והם חפרו. הם חפרו וחפרו. כך עבר עליהם יומם, לילם". התרגום של שמעון זנדבנק. השואה מתקיימת בעולמנו לעדי עד.