שמיל בלברמן היה בן 23 כשהגיע עם גרעין נח"ל לקיבוץ ניר יצחק. מאותו רגע נפשו נקשרה בנפשן של הפרות ברפת והוא לא עזב אותן מאז. בנו, יאיר בן ה-36, נדבק ב"ג'וק" של אביו מהיום שנולד וכיום מנהל את הרפת של הקיבוץ יחד עם אביו. "מאז שאני זוכר את עצמי אבא מנהל את הרפת ומעורב מאוד בענף החלב בארץ", מספר יאיר, "בגן חובה כבר היה לי ברור שאהיה או בצבא או רפתן. אני אוהב בעלי חיים ואוהב לעבוד עם הידיים. את שני הדברים האלה אני מקבל ברפת".
לצד האהבה הגדולה שיאיר רוחש למקצוע, הוא חווה תסכול יום-יומי. "הדבר הכי קשה היום הוא שהמדינה שכחה שחקלאות זה ערך ודרך חיים", הוא מתאר. הקושי הזה הפך מוחשי במיוחד ב-7 באוקטובר. במהלך המתקפה על ניר יצחק נפגעה גם הרפת שבה הוא עובד. "שרפו את חדר החשמל", הוא משחזר. "לא הייתה לנו דרך לטפל ולחלוב את הפרות במשך 48 שעות. במקביל פינו אותנו מהבתים ונאלצנו לסמוך על מתנדבים מכל רחבי הארץ".
הטראומה המשפחתית לא עצרה ברפת, והתווסף אליה כאב אישי עמוק. יאיר הוא אחיה של אלה חיימי, ששכלה את בעלה טל חיימי ז"ל, כשלחם עם כיתת הכוננות של הקיבוץ מול מחבלי הנוח'בה. במשך יותר משנתיים נאבקה המשפחה להשבתו של טל. "בקיץ 2025 חזרנו כולנו, גם המשפחה המורחבת, לניר יצחק", אומר יאיר, "כשאלה, אחותי, החליטה לחזור הביתה - גם אנחנו חזרנו". מבחינתו, זה גם סיפורה של החקלאות בעוטף כולו: לא רק מקור פרנסה, אלא קשר עמוק לאדמה, לקהילה ולבית - כזה שגם המציאות הקשה ביותר לא מצליחה לנתק.
אבירם אלמוג בן ה-31 ממושב אוהד מזהה קווי דמיון רבים בינו לבין יאיר. אלמוג, נשוי לאור ואב לשניים - רני בת שלוש וחצי ורם דויד בן השנה - הוא דור שלישי למשפחה חקלאית שנמנית עם מקימות המושבים מבטחים ואוהד. "מגיל קטן החקלאות הייתה חלק מהחיים שלי", מספר אבירם, "הילדות הייתה סביב המשק - לקום מוקדם, להיות בשטח, לפקח שהכל נעשה כמו שצריך ולעזור במה שאפשר. למדנו מגיל צעיר אחריות, עבודה קשה ואהבה לאדמה. לא היה רגע אחד שבו החלטתי להמשיך את הדרך של המשפחה. העבודה במשק, האחריות והחיבור לאדמה תמיד היו חלק מהיום-יום שלי".
לדבריו, דווקא בעוטף עזה הבחירה בחקלאות מקבלת משמעות עמוקה יותר. "להיות דור שלישי לחקלאים בעוטף זו גאווה גדולה, אבל גם אחריות. להמשיך לעבד את האדמה דווקא כאן זו מבחינתי ציונות אמיתית והתעקשות להמשיך לבנות למרות כל הקשיים", הוא חורץ ומוסיף כי אירועי 7 באוקטובר דירבנו אותו עוד יותר לדבוק באדמה. "איבדנו אנשים יקרים מאוד, אבל לצד הכל היה ברור שצריך להמשיך לעבוד - כי חקלאות לא יכולה לעצור".
יום לאחר מכן התפנתה משפחתו למרכז הארץ, אבל הוא עצמו חזר כמעט מיד למשק. "חזרתי לעובדים, לשטח, לגידולים החקלאיים, לסוסים שלי שנשארו במשק ולשמירה על הגנת היישוב", אומר אבירם, "במשך שלושה שבועות היינו ללא פעילות חקלאית. העובדים התבקשו לחזור למדינה שלהם, עד שהגיעו מתנדבים מדהימים מכל קצוות הארץ שעזרו לנו להציל את הגידולים שסיפקו ירקות לכל המדינה בזמן מלחמה".
התקופה הזאת, הוא אומר, המחישה עד כמה החקלאות חיונית למדינה. "אם אין חקלאות – אין מדינה", קובע אבירם. "היום חקלאות היא כבר לא רק לעבוד בשטח. צריך להבין בגידול, בטכנולוגיה, במחשבים, בשיווק ובהתמודדות עם אתגרים ועלויות שלא היו פעם". אתגרים, לדבריו, לא חסרים. "האתגר הכי גדול היום הוא חוסר הוודאות - ביטחון, מחירים, עובדים ועלויות שרק ממשיכות לעלות", הוא משתף, "צריך הרבה התמדה כדי להחזיק חקלאות בישראל של היום". למרות הכל, הוא מאמין שגם הדור הבא ימשיך בדרך. "אם נצליח לשמור על חקלאות שהיא גם רווחית וגם משמעותית - תמיד יהיו צעירים שירצו להישאר ולהמשיך", הוא מסכם באופטימיות.
יאיר ואבירם הם רק חלק מדור שלם של חקלאים צעירים שממשיכים להחזיק את אחד האזורים החקלאיים החשובים בישראל. המועצה האזורית אשכול נחשבת למועצה החקלאית הגדולה בעוטף, עם יותר מ-325 אלף דונם - כשבעה אחוזים מכלל הקרקעות החקלאיות בישראל. במועצה מציינים כי רוב נזקי המלחמה כבר שוקמו, ניטעו מטעים חדשים, שטחי החקלאות הורחבו ותשתיות המים נמצאות בתהליך שדרוג. לדבריהם, ההשקעה בחקלאות לצד עבודת החקלאים הביאה לעלייה של כעשרה אחוזים בתפוקה החקלאית לעומת התקופה שלפני 7 באוקטובר.
3 צפייה בגלריה
"הדבר הכי קשה היום הוא שהמדינה שכחה שחקלאות זה ערך ודרך חיים". יאיר בלברמן
(הרצל יוסף)
ראשת המועצה האזורית אשכול, מיכל עוזיהו, אומרת כי "בכל פעם שאזרח בישראל פותח מקרר, חותך סלט או מוזג חלב, רוב הסיכויים שהתוצרת הזו הגיעה מכאן, מהשדות, מהרפתות ומהחממות של אשכול, המפיקות מעל 30 אחוז מהתוצרת הטרייה של המדינה כולה". לדבריה, כבר בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר "החקלאים שלנו יצאו לשדות, לחממות ולרפתות תחת אש. הם הבינו שאי-אפשר לעצור את החקלאות באזור שמחזיק חלק כל כך משמעותי מביטחון המזון של מדינת ישראל".
