אין אוהד כדורגל ישראלי שלא מכיר את הריטואל הזה מהעשור וחצי האחרונים: אתה משוטט לך באיזה אתר ספורט, כשפתאום קופצת לך ידיעה על ניצחון ענק של פרטיזן בלגרד, שהושג בזכות פנדל מדויק של ביברס נאתכו ממש סמוך לשריקה האחרונה. זאת אומרת, לפני כן זה היה בול אותו דבר, רק עם צסק"א מוסקבה, ועוד לפני כן עם רובין קאזאן.
השמות, הלוקיישנים, המסגרות - עשויים להשתנות – אבל האייטם? מרגיש כמו קופי פייסט של 15 שנה. בכלל, נדמה כאילו בעיטה מדויקת לפינה כשהשוער נופל לצד הנגדי, היא משהו שקרה לנאתכו באותה התדירות שבה אני ואתם נכנסים לסופר, או מתדלקים.
בשקדנות של נזיר זן, אמונה של מגלה ארצות וחריצות של נמלה עם מלגה, האיש הקפיד לאסוף עוד משחק ליגה, עוד הופעה במוקדמות הצ'מפיונס, ועוד זימון לקמפיין של הנבחרת. דור שלם של חובבי הענף בישראל פשוט התרגל שביברס נמצא שם, ביבשת השכנה, ומתחזק קריירה שכאילו התחילה מתישהו לפנה"ס.
כדי להבין כמה זמן נמשכה הקריירה האירופית של ביברס, מספיק למנות כמה אירועים שקרו אחרי שהבחור כבר הפך ליגיונר. אירועים שהיום נשמעים כמעט עתיקים, כמו מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד, שחרור גלעד שליט, או אליפות של עירוני קריית-שמונה. כן, ביברס הלך לשחק בחו"ל לפני שכל זה קרה, בתום קדנציה לא ארוכה מדי בהפועל ת"א. שם, בקבוצה ההיא של אלי גוטמן, כשלצידו להטוטנים כמו גילי ורמוט ואיתי שכטר, נאתכו נתפס כמבוגר האחראי – עוד לפני שהיה מבוגר בכלל. האדומים טסו אז לדאבל ולקמפיין מדהים בליגה האירופית, עם שוער ענק, הגנה אייקונית וחלק קדמי סקסי, כשכל הזמן הזה הילד המבוגר עומד במרכז המגרש ומנווט את התנועה כמו פקח טיסה עם ותק של 40 שנה. כבר אז ניכר היה שיש פה עסק עם שחקן שחושב שלושה צעדים קדימה, אפילו אם כשהוא רץ אותם זה לא נראה כמו ספרינט מרשים במיוחד.
ואז הגיעה ההצעה מקאזאן. מי בכלל הולך לשחק בליגה הרוסית? מי לכל הרוחות עוקר את חייו לעיר שרחוקה כמעט אלף קילומטר ממוסקבה, ושהחורף שלה מציע טמפרטורות סביב המינוס 15? ביברס נאתכו, כמובן, מה זאת אומרת מי. בדיוק האיש שילבש את הטייטס השלישי וייצא לאימון, או יהדק את הכפפות על כפות הידיים לפני שהוא מניח כדור קריטי על הנקודה הלבנה. במבט לאחור, יכול להיות שזה באמת האקלים הקפוא שהפך את הילד הישראלי למכונת קרח בוורידים בכל פעם שהיו צריכים שמישהו יסגור עניין. ב-2014, כשהוא כבר בצסק"א, נאתכו התבקש לעשות זאת מול מנצ'סטר סיטי עם פנדל מאוחר שעשה שוויון, וכדי להבהיר שאין פה מקריות – במשחק הבא נגד האנגלים כבר סידר ניצחון עם צמד בישולים מופלא.
16 שנה באירופה
אז נכון, יש קבוצות סקסיות יותר מרובין קאזאן, ויש מהלכים יותר מלהיבים משחרור כדור מתוזמן לכנף שדוהר בצד. אבל אין עוד כדורגלן ישראלי שיכול לספר לכם בדיוק עד כמה מפחיד הדרבי של בלגרד, ואיך זורקים את ג'ו הארט לפינה השנייה. אין עוד כדורגלן ישראלי שגם נחשב "שחקן של מאמנים", וגם זכה לכבוד והערכה פחות או יותר מכל מי ששיחק איתו, בנבחרת או בקבוצה. אין עוד כדורגלן ישראלי שעשה 16 שנים רצופות באירופה, שממנה הגיע בכל פעם שנקרא לדגל בכחול לבן.
ביברס עשה היסטוריה כשהפך לקפטן הלא יהודי הראשון בנבחרת, אבל איכשהו בזמן אמת זה הרגיש כמו מהלך טבעי, כאילו לא אישיו בכלל. הדיונים המעיקים סביב סוגיית ההמנון אמנם ניסו להדליק אש, אבל לך תאיים עם זה על מישהו שכמעט עשור שיחק במדינה של פוטין, ומגיע מבית של לוחמי מג"ב. במשך 20 שנה זה הרגיש כאילו ביברס תמיד שם, יציב, שקול, ושקט כמו נוצה שנוחתת על צמר גפן. זה לא החומר ממנו מכינים קליפים בטיקטוק, ולא הפרסונה שתעשה צחוקים באולפן, אבל זה כן שריד לעידן שבו הדבר הכי טוב שאפשר היה לומר על מישהו בכדורגל שלנו - זה שהוא מקצוען.
