מחברת פרידה, דגים (אני רוצה לחיות) // מיטל זהר } הקיבוץ המאוחד } 118 עמ'
בשני ספרי השירה שלה, 'הבית לקח' ו'הכל יכול לקרות', ובממואר 'נבדה', העמידה מיטל זהר עולם מלא שנקודת הכובד שלו היא צער הפרידה: פרידה מאהובה ופרידה מאם במקביל בשירה, ופרידה מאב בממואר. פרידה היא כמובן נושא ליבה של החיים האנושיים, ובספרות היא כמעט המובן מאליו בשביל כל יוצר, אך דווקא משום כך היא עשויה לאתגר (וכי מה ואיך עוד אפשר לחדש?!), בטח ליוצרים ויוצרות צעירים שמגששים אחר קולם: מצד אחד אורבת בעיסוק בפרידה הסכנה של גלישה לפתוס, שעלול למסוך את החוויה במעטֶה של עודפות מילולית עד כדי טשטושה, ומצד אחר היא עשויה להסתפק בסוג של מינימליזם שעלול לרוקן את החוויה מתוכנה על דרך ההַמעטָה. כבר מראשית כתיבתה דילגה זהר בנונשלנטיות על שני מעקשים אלה וביססה קול ייחודי, מדויק, שנע בעדינות ובכישרון רב בין שתי האפשרויות הרטוריות האלה.
ספרה החדש של זהר, 'מחברת פרידה, דגים (אני רוצה לחיות)', מורכב משני יומנים, יומן פרידה מאהובה ויומן התמודדות עם מחלת הסרטן. בספר הזה הקול הייחודי של זהר נחלש בצורה ניכרת, במיוחד בחלק הראשון, 'מחברת פרידה'. בעייתו העיקרית של חלק זה היא ההצטמצמות שלו למושא התשוקה, נכון יותר לתיאור פעולות היומיום הקשורות לפרידה ממנה, ללא הרחבה ממשית של שדה הראייה. הדוברת די מצליחה אמנם לתאר חוויה של הומלסיות נפשית, אך האהובה מופיעה כאובייקט כמעט חסר פנים, והדמויות הנוספות המעטות שצצות לרגע בטקסט אינן מקבלות פָּנים מעבר להיותן מעין קבוצת תמיכה. אופן הביטוי כאן דל ברובו וזולג לעיתים לקלישאות בנוסח: "אין לי סבלנות למשפטים כמו אהבה היא עבודה קשה. אף פעם לא הייתה... אני יודעת שנסים לא קורים, אבל אין לי ברירה. כמו בכתיבה: המילה הראשונה היא תמיד נס, היא אף פעם לא עניין של עבודה קשה". רק לעיתים מבצבץ ב'מחברת פרידה' הקול הייחודי שבלט בספריה הקודמים של זהר, הקול המעודן של התבוננות בו-זמנית מבפנים ומבחוץ, בדרך כלל כשלצער נלווה זיכרון של אהבה ושמחה: "הבנתי שרק מאז שאני איתך התחלתי לשים לב לעונות השנה. הזמן כבר לא חלף עלי סתם. היה הבדל בין קיץ לחורף, היה לגשם איפה לנחות: הוא התווסף לגשם שנאגר אצלי לפני שנה ולפני שנתיים ולפני שלוש, כאילו כל השנים האלה אנחנו הלכנו והצטברנו, ועכשיו היינו כל כך קיימות. איך זה לא הספיק, עינב שלי?"
הצורה הנבחרת של הספר, סוגת היומן, היא צורה מהתלת. שלא כממואר, שהמנוע העיקרי שלו הוא הזיכרון, והפרגמנטריות שלו מנומקת מתוך השיטוט בין הווה לעבר, ושהאופק שלו כולל לרוב את מחשבת פרסומו ברבים – היומן בתרבות המודרנית נתפס כמקום הפרטי ביותר: המקום שבו אדם עומד אל מול עצמו ועוסק בהווה החולף, ובו הוא חופשי להתבטא, לרוב ללא כוונת פרסום והחרדה הנלווית לה. על אף הפרגמנטריות שלו, ליומן יש גם מרכיב ליניארי המתגלם בתיארוך שלו, והוא מזמן גם ביטוי גולמי של מחשבות ורגשות העולים ברגע הכתיבה. בעולמות הכתיבה יש אמנם דוגמאות ליומנים החורגים מעבר לעצמם ועומדים כספרות לכל דבר, כמו היומנים של וירג'יניה וולף ושל סילביה פלאת, ויש מבנים מורכבים יותר של כתיבה אישית שצורת היומן מככבת בהם כמו 'ספר האי-נחת' של פרננדו פסואה. מה שבולט בדוגמאות אלה ואחרות הוא החריגה מהעצמי והתבוננות אל מעבר לו על הסביבה האנושית ועל התרבות והחברה בנות הזמן, ולפעמים גם עיסוק מטא-ספרותי בז'אנר היומן עצמו.
מבחינות אלה, היומן השני בספרה של זהר, 'דגים (אני רוצה לחיות)', שעוסק בהתמודדות עם מחלת הסרטן, הרבה יותר משכנע ונוגע. אולי בניגוד לציפיות מיומן מחלה, תיאורי היומיום כאן — היומיום הכואב והמציף, הפעולות הפשוטות שלעיתים יש קושי לעשותן, כמו למשל לקום מהמיטה — מובאים בדרך כלל בכנות מעוררת הזדהות, ובאופן פרדוקסלי אולי הם פחות מרוכזים בעצמי וערים יותר לסביבה ולכוחה המשכך של המעטפת המשפחתית והחברתית. הדימוי של הדגים ש"מישירים מבט נואש, משווע לעזרה" מהציור שבכניסה למחלקה בבית החולים, וההדהוד ההופכי שלו בצְפייה בדגים חיים בבריכת דגים אקולוגית קטנה בחוץ, בשמש, לפני טיפול – מבטאים היטב את התנועה בין תחושת החידלון לבין תשוקת החיים ומרגשים לא רק את הכותבת אלא גם את הקוראת. אם כן, גם אם הספר כמכלול אינו מושלם, המקומות שמנכיחים באופן בולט יותר את קולה הייחודי של זהר מצדיקים את הקריאה בו. •
