מארש רדצקי // יוזף רוט } תרגום: אילנה המרמן } עם עובד } 352 עמ'
זה ספר יפה שצריך לקרוא לאט, ובעצם לא ניתן לקוראו מהר.
והאטיות הזו, כמו של אחרי צהריים זהובים נמתחים בקיץ, קשורה הדוקות בנושאו של הרומן המפורסם הזה מ-1932, שכתב הסופר היהודי שנולד ב-1894 בקיסרות האוסטרו-הונגרית. והנושא הינו הקיסרות עצמה: מבנה יציב או יציב-לכאורה בן מאות שנים, שצועד בסוף המאה ה-19 אל כיליונו שבא לבסוף במלחמת העולם. וכיליון זה הנו כיליון של עידן וכיליונה של תחושת זמן. כפי שכותב רוט בעיצומו של הספר, במעין חשיפה של תוכניתו: "בימים ההם, לפני המלחמה הגדולה, בזמן שקרו המאורעות שדפים אלה מספרים בהם, עדיין היה אכפת להם לבריות אם אדם חי או מת. פלוני שנמחה מקהלם של יושבי חלד לא מיד בא אחר תחתיו להשכיח את המת [...] אם טרפה אש בית בשורת בתי הרחוב, היה מקום הדלֵקה עומד בשיממונו עוד ימים רבים לפי שהבנאים עבדו לאט ובמתינות [...] כך היה בימים ההם! כל מה שצמח התמשכה צמיחתו מאוד; וכל מה שבא עליו הקץ לא במהרה נשכח [...] והאנשים חיו בימים ההם על הזיכרונות כשם שהיום הם חיים על היכולת לשכוח מהר ולתמיד".
על מנת להמחיש את היציבות והאיטיות של העידן שאבד לעד, הרומן – ואפשר לומר שבעקבות ההיסטוריה עצמה – משתמש בדמותו של הקיסר פרנץ יוזף, שמלך 67 שנה (!) ומת באופן סמלי כל כך בעיצומה של המלחמה. רוט, בחוכמתו, קושר את הגיבורים שלו אל הקיסר.
אבל טרם אמרתי ולו מילה על הדמויות! הרומן, שרואה אור בתרגום ערוך מחדש בידיה האמונות של אילנה המרמן ושומר על איזו מיושנות שהולמת את נושאו, מספר את סיפורם של שלושה דורות, סב, אב ונכד (מעניין להעיר שהביוגרפיה של רוט כללה אי-היכרות עם אביו!). הסב, איש צבא זוטר, ממשפחה סלובנית של איכרים, הציל את הקיסר בקרב סולפֵרינו באיטליה ב-1859 (הקרב הוא מאורע היסטורי). עקב כך זכה בתואר אצולה. בנו כבר שימש כמנהל מחוז קטן, ואילו הנכד, שבו עוסק רוב הרומן, חזר אל הצבא למרות שלא אהב אותו ורגע אחרי שפרש ממנו נקרא לשוב אליו, אל המלחמה הגדולה. דמותו של הקיסר, בגופו ממש או בתמונותיו שהופצו, מלווה את כ-60 השנים שבהן נמתח הרומן שלנו.
האיטיות, המהנה ואף מרשימה כשלומדים להתערסל איתה, נובעת, בצד העמידה על הפרטים — פרטי מציאות, דקויות רגש — מאופיים המתון, המופנם, של הגברים במשפחת טרוטה, זה שם המשפחה של הגיבורים. הסב יצא למלחמה זוטא נגד הצגה מפריזה של הצלתו את הקיסר שהוצגה בספרי הלימוד. האב אוהב את בנו ואהב את אביו אבל מתקשה לבטא את אהבתו. הנכד לא מסוגל לקחת חלק בהוללות בבתי הזונות עם חבריו החיילים, ומוצא לו כידיד רופא יהודי בצבא שבוחל אף הוא בבילויי החיילים. לסיפור האהבה שלו עם אשת סמל הוא כמעט נגרר, נקלע לסיטואציה. בקיצור, הגיבורים עצמם, ניתן לומר, איטיים גם כן, והדבר לא נאמר לגנותם.
אפרופו יהודי. רוט היה יהודי (גליציאני) בעצמו, ומעניינת הצגת היהודים בספר. מלבד הימנעות מבתי זונות, הרופא היהודי, חברו של הנכד, גם סולד מדו-קרב ומייחס זאת למוצאו! ועם זאת, הוא נקלע לדו-קרב כזה: "מחר אמות כגיבור, מה שקרוי גיבור, בניגוד גמור לכל מה שמקובל עליי וכנגד רצונו של סבי. בספרים הגדולים שהיה קורא בהם נאמר: המגביה ידו על חברו נקרא רוצח". יהודי נוסף, בן של אותה קיסרות, תיאר גם הוא ביצירה שלו דו-קרב שבו נוטל חלק יהודי. התיאור הזה של הרצל בוּקר בחריפות בידי אחד העם (הייתה כאן גם קנאת מנהיגים, ללא ספק) כעדות להיעדרה של תרבות יהודית אצל מייסד הציונות.
אם אינני טועה, בביקורת הספרות הגרמנית צמחה התפיסה שאפוס הינה יצירה המתארת בשלווה ("שלווה אפית") דברים שכבר נחתמו לחלוטין בעבר. משם, מביקורת הספרות הגרמנית, למשל, ושוב אם אינני טועה, נטל המבקר ברוך קורצווייל את המושג כשתיאר את יצירת עגנון (גליציאנר בעצמו) כיצירה אפית המספרת ממרחק ובשלווה את שקיעת העולם היהודי המסורתי. 'מארש רדצקי' כתוב במובהק במסורת הזו. היעדר התזזיתיות מבדיל בינו לבין המודרניסטים בני גילו או המבוגרים מעט ממנו. 'האיש בלא תכונות' של רוברט מוסיל גם עוסק בשנות שקיעת הקיסרות אבל הוא תזזיתי ובהחלט לא אפי. 'מארש רדצקי' מזכיר קצת את 'בית בודנברוק' של תומס מאן, סיפור שקיעה אף הוא, אבל מאן כתב אותו ב-1901! כלומר, 13 שנה לפני הרעש. אגב, "מארש רדצקי" מזכיר גם את 'הברדלס' של די למפדוזה, המאוחר ממנו.
מה שמסייע לפיוטיות "האפית" של 'מארש רדצקי' הוא אופייה של השקיעה ההבסבורגית. בניגוד למדינות אחרות שהשתנו באלימות כליל כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה (רוסיה וגרמניה, למשל), האימפריה ההבסבורגית "התפרקה", בגלל המתחים הלאומיים והמעמדיים (המתוארים ברומן: "הבריות אינם מאמינים עוד באלוהים. יש דת חדשה: הלאומיות"). ה"התפרקות" הזו פיוטית-נוגה בעצמה, כמו מוות מזקנה ותשישות וחזרת היסודות יסוד-יסוד למקורו. •
