אלירן עטר היה אחד השחקנים הכי טובים בליגת העל מתחילת המילניום. הוא זכה באליפויות עם מכבי תל-אביב, נבחר לשחקן העונה וגם חתום על השער הכי יפה שנכבש אי פעם בישראל: המספרת המושלמת מול מכבי נתניה (שזכורה גם בזכות השידור של מאיר אינשטיין ז"ל - "מה עשה הילד? וואו!"). הוא גם היה מעורב בשוד כשהיה נער בבני יהודה, ואוהדי היריבות דאגו להזכיר לו את זה בכל פעם עם "אלירן שודד זקנות".
למרות הרזומה המרשים שלו, הוא כמעט לא נחשף לציבור. בדוקו החדש על בני יהודה שעלה ב"כאן 11" זה סוף סוף קורה, כשהוא חזר הביתה כדי להעלות את מועדון נעוריו לליגת העל לקראת סוף הקריירה. עטר מתגלה כאדם אחר לגמרי מהתדמית הבעייתית שנוצרה לו. הוא אנושי, הוא אמיתי, הוא לוקח אחריות מלאה על האירוע האפל ומודע להשלכותיו. אם היה עושה את זה בשיאו, אולי הדברים היום היו נראים אחרת.
הסדרה הזו ממחישה את ההחמצה הגדולה של הכדורגל הישראלי, שבחר בשנים האחרונות להסתגר בפני התקשורת. שחקנים לא מתראיינים בחופשיות, יש רק קלישאות של מאמנים במסיבות עיתונאים או בראיונות אחרי משחקים. התוצאה היא שהציבור שאינו עוקב בטירוף אינו מבדיל בין הדמויות השונות. יש יוצאים מהכלל כמו ערן זהבי, בעיקר כי הוא מעולם לא ספר אף אחד ובזכות זה הפך לכוכב ענק עם אישיות.
העובדה שבני יהודה היא קבוצה די כושלת, הופכת את "מלכת השכונה" לטובה כל-כך. זה לא ממש מעניין לראות סיפורי הצלחה בז'אנר הדוקו-ספורטיבי. כשמבטיחים לך "הצצה בלעדית", אתה יודע שתזכה למוצר מפלסטיק שכאילו נכתב ע"י יחצ"ן. "מלכת השכונה" מתכתבת עם המלכה האמיתית, "בית שאן סרט מלחמה" - הסרט האגדי מהניינטיז, החגיגה בסנוקר של סרטי הספורט בישראל. כמובן הייתה את "ליגה ג'" המעולה ב"כאן 11", אבל יש כאן הבדל עצום: "במלכת השכונה" משחקים על כסף אמיתי. הלחץ ממשי, האוהדים מאיימים, וכל הפסד מאיים לפרק את כל החבילה. אי אפשר לנשום, על אף שמדובר בסך הכל בליגה הלאומית.
"מלכת השכונה" מביאה את הצדדים הפחות יפים של הכדורגל, שבעיניי הם הכי יפים. המצלמה נמצאת שם כשהצוות המקצועי ממש יורד על שחקן מסוים,היא גם חושפת את האוהדים כמו שלא רואים אותם (למה אתם מקללים את הקבוצה שלכם? מה עוזר לשלוח ווטסאפ למאמן לפני משחק?) היא חושפת את הייאוש בהפסדים.
היא מיועדת לקהל הרחב, אבל גם האוהדים השרופים יכולים ללמוד ממנה שיעור מאוד חשוב: כשאתם צועקים למאמן "תתפטר יא אפס", כשאתם צועקים לשחקנים "אין לכם כבוד" - אתם לא מבינים כמה אתם מכאיבים להם. הבטחתם שתהיו שם בטוב וגם ברע, אז תקיימו. אם לכל קבוצה היה צוות דוקו כזה, יש מצב שהייתה פחות אלימות בכדורגל הישראלי. כשהקבוצה לא מתקשרת באמת עם הקהל ונמצאת רק ברשתות החברתיות, השחקנים והמאמן הופכים לפלקט.
בקטנה
השנה היא 2052, המלחמה בצפון כבר נצח - והמהדורות המרכזיות עדיין מקימות שם אולפנים וחושבות שזה מיוחד. "אף אחד לא מדבר איתנו", יגיד בוט ה-AI שינהל את קריית שמונה.
