הפערים בין צבא ארה"ב לצבא איראן אדירים. התקציב השנתי של צבא ארה"ב הוא 895 מיליארד דולר, לעומת 15 מיליארד של איראן. לארה"ב יש 13,300 כלי טיס, רבים מהם מהחדשים והקטלניים בעולם. לאיראן יש 551 כלי טיס, רובם ישנים או שכבר יצאו מכלל פעולה. לפי ה-Global Firepower 2026 Index, ארה"ב נמצאת במקום הראשון. איראן - במקום ה-16. אפשר להמשיך בהשוואות. הן חד-משמעיות. פיל מול עכבר. אבל עוצמה אסטרטגית היא לא רק טנקים, מטוסים, כוח אש ותקציבים. עוצמה אסטרטגית מורכבת מעוד הרבה מאוד דברים. מעצמה חזקה, כמו ארה"ב, מתקשה להביס ישות הרבה יותר חלשה, איראן, כמו שרוסיה, עוד מעצמה, מקום שני אחרי ארה"ב, לא מצליחה להביס את אוקראינה (מקום 20) עם כוח צבאי קטן הרבה יותר, כבר למעלה מארבע שנים. משום שעוצמה מורכבת גם מנחישות, ממוטיבציה, מגיבוי ציבורי ודעת קהל, ועוד-ועוד. דמוקרטיות, מטבע הדברים, חלשות יותר, משום שהן מהססות מאוד בהפעלת כוח. הן זקוקות לדעת קהל תומכת. הן גם מוגבלות בגין דיני מלחמה. ישויות פנאטיות משוחררות מהכבלים הללו. וזו תוספת כוח משמעותית, לפחות בטווח הקצר.
במישור הצבאי בלבד, העוצמה של איראן נובעת, למשל, מיכולתה לחסום נתיב סחר מרכזי, ששולט ב-20 אחוז מתעבורת האנרגיה בעולם. וזה כבר קורה. העוצמה נובעת גם מהעובדה שלאחר כל המכות שספגה איראן היא עדיין יכולה לשגר טילים ורחפנים לאתרים של תשתיות אנרגיה והתפלת מים במדינות המפרץ השכנות. כוח קטן – פגיעה אנושה. וכאשר יוצאים למערכה, או מחדשים את התקיפות באיראן, ההערכות אמורות להשתנות בהתאם. מי שמצפה ל"מתקפת מחץ אמריקאית" של ימים בודדים שתשנה את המפה האסטרטגית ותחליש את איראן – שוגה באשליות. זה הרבה יותר מסובך.
1 צפייה בגלריה
טאקר קרלסון. לא הוא יטיף לנו על השפל שישראל הגיעה אליו. הרי הוא אחד ממחולליו | צילום: אי-פי, Ross D. Franklin
(Ross D. Franklin, AP)
אלופת הגולים העצמיים
יותר מכל מדינה אחרת ישראל סובלת מדעת קהל עוינת. מדובר במרכיב כוח. ההתעלמות ממנו היא גול עצמי. ומאז 7 באוקטובר ישראל הצטיינה בגולים עצמיים. כל הצהרה על "מחיקת עזה", ועוד אין-ספור הצהרות מהז'רגון הרברבני הזה, החלישה את ישראל. בכל העימותים הקודמים מול חיזבאללה וחמאס, הלחץ הבינלאומי - שתמיד התחיל בדעת הקהל וטיפס למדיניות אירופית ובהמשך אמריקאית – הוביל לעצירת המלחמה. עצירה בכפייה. עצירה לפני שהושגה המטרה. זה לא חשוב כמה פעמים זה קרה. ישראל אף פעם לא לומדת את הלקח.
ולא רק ישראל. טראמפ התחיל את המתקפה על איראן עם דעת קהל לא אוהדת, שהפכה לדעת קהל עוינת. כך שאיראן מגיעה לשיחות עם גיבוי אדיר - מעצמת התודעה ודעת הקהל. חלקים גדולים בעיתונות, ברשתות החברתיות ובאקדמיה נמצאים בצד שלה. ווקיסטים משמאל, ווקיסטים מימין וסתם פרוגרסיבים ואנטישמים שרבים על כל דבר אבל מאוחדים בעניין אחד: הם מתעבים את ישראל. הם מאשימים את טראמפ שנכנע ללחץ של נתניהו, והם מאשימים את ישראל - והמהדרין גם את היהודים - בכל הצרות של ארה"ב.
מי הבא בתור, קנדס אוונס?
מיהו המשפיען הבולט ביותר נגד ישראל בארה"ב? שאלתי שתי פלטפורמות של AI. שאלתי גורם בכיר ב-ADL (הליגה נגד השמצה). התשובה הייתה זהה: טאקר קרלסון, לשעבר עיתונאי, ובשנים האחרונות משפיען. יש גרועים ממנו, כמו קנדס אוונס, ניק פואנטס, אנה קספריאן, פיטר ביינרט, חסן פיקר, צ'נק אויגור, מהדי חסן, נורמן פינקלשטיין, ועוד, אבל הקשרים ההדוקים שלו לצמרת המפלגה הרפובליקנית, היחסים המיוחדים שהיו לו עם טראמפ, והחברות הקרובה שעדיין יש לו עם ג'יי-די ואנס – מציבים אותו בעמדת השפעה אדירה. והוא הפך ליריב בוטה של טראמפ.
האם ראוי לתת במה לקרלסון גם בישראל? חופש הביטוי הוא אבן היסוד של כל דמוקרטיה. אבל לא כל עמדה ראויה להשמעה. אין שום צורך להציג מכחיש שואה בוויכוח עם שורד שואה. האם העמדה ש"אנחנו נשלטים על ידי פדופילים שטניים שעובדים למען ישראל" - היא עמדה לגיטימית? בוודאי שלא. דא עקא, שזו העמדה של אוונס, שהיא אחת הפודקאסטריות הפופולריות ביותר בארה"ב.
אוונס לא זכתה עדיין לראיון בערוץ ישראלי מוביל. אולי גם זה יגיע. אבל בן זוגה האידיאולוגי, קרלסון – דווקא זכה בשבוע שעבר לראיון אצל אודי סגל בערוץ 13. אני לא אנטישמי, הוא אמר שוב ושוב בשנה האחרונה. אבל הוא העניק במה ל"היסטוריון" מכחיש שואה, דריל קופר, ולאנטישמי מוצהר, ניק פואנטס. הוא לא התווכח איתם, הוא לא איתגר אותם. אלה היו ראיונות אוהדים, משום שדרכם היא דרכו. קרלסון נושא נאומים משולהבים על הקשר שבין אפשטיין למוסד, לישראל ולהשפעה על מקבלי ההחלטות בוושינגטון. באופן לא מפתיע, גדעון לוי הגיב בהתלהבות על הראיון: "כבר מזמן לא שודר כאן ראיון שכזה: כולו אמת... אמת מזוקקת". וערד ניר, שדווקא מבין בתחום, הגיב באופן הרבה פחות צפוי: "ראיון חשוב מאוד".
איך זה שאדם שפוי כלשהו יכול להתלהב מקרלסון? הרי האיש הרע הזה טוען, למשל, ש"לישראל יש תשוקה להרוס את אירופה". זו אמירה שמהדהדת את האידיאולוגיה הנאצית על "היהודים רוצים להרוס את העולם". כן, הדמון הישראלי ששולט בעולם ועומד להרוס אותו. קרלסון הוא גם תומך מובהק של "תיאוריית ההחלפה הגדולה" (קונספירציה שלפיה הרוב המקורי בארצות מערביות, הלבן כמובן, מוחלף בזדון על ידי קבוצות אתניות אחרות, מוסלמים ויהודים). אבל "אני לא אנטישמי". קרלסון גם האשים את ישראל בידע מוקדם על פיגועי 11 בספטמבר שגרמו ל-3,000 נרצחים. אבל "אני לא אנטישמי". מה פתאום.
סגל הציג גם שאלות קשות. אבל כאשר מציגים אותו כמי שיש לו "ביקורת על ישראל" – מעניקים לו ניצחון. משום שביקורת על ישראל היא דבר לגיטימי. לא קרלסון. האיש הוא צלופח. הוא מדבר אנטישמית עם ציפוי של זכויות אדם ושמירה על הדין הבינלאומי. "ישראל רוצה להרוס את אירופה" זה זכויות אדם? ראיונות מתחנפים לפואנטס וקופר זה זכויות אדם? "ישראל ידעה על פיגועי 11/9" זה זכויות אדם?
כך שגם אם זה קשה, כדאי להתמודד עם "האמת המזוקקת" של קרלסון. ישראל, הוא טען, היא "קרוב לוודאי המדינה האלימה בעולם". האומנם? פוטין תקף את אוקראינה, ורוסיה סובלת ממאות אלפי הרוגים – הרבה יותר ממספר ההרוגים של אוקראינה. אוקראינה היא האלימה או רוסיה? כאשר הנאצים פתחו במלחמת העולם השנייה, ו-60 מיליון בני אדם נהרגו, רובם חפים מפשע, בעלות הברית היו "האלימות ביותר בעולם" או שמא הנאצים? כאשר הג'יהאד הנאצי תוקף את ישראל, וישראל מגיבה, אז ישראל היא האלימה או הג'יהאד?
קרלסון חזר בראיון על הטענה שישראל "רצחה באחרונה אלפי ילדים". ילדים נהרגו. לא נרצחו. ארה"ב פגעה בחפים מפשע, כולל ילדים, במסגרת "המלחמה בטרור", באופן מוחלט ובאופן יחסי, הרבה יותר מישראל. האם הצלופח קרלסון או מישהו מתומכיו העז לומר ש"ארה"ב רוצחת ילדים"? ואיך אפשר בדיוק להעלות טענה מרושעת כזאת, כאשר חמאס מודיע בראש חוצות שהוא משתמש בנשים ובילדים כמגן אנושי, והוא מגייס גם ילדים בני 14, אולי גם פחות, לתפקידי לחימה?
בגידה בעם האיראני
ערד ניר הגיב על הדברים: "חשוב לדעת ולהבין ממקור ראשון מה חושבים עלינו בעולם בעקבות ההתנהלות של מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר. אם נטמון את הראש בחול לא נצליח להשתקם. טאקר קרלסון היה עד לא מכבר ידיד מחוּזר על ידי אושיות הימין הישראלי, בני משפחה ועיתונאים. הוא מסמן מגמה. אם היינו מקשיבים להלך הרוח בארצות-הברית בעקבות הדיווחים מעזה, מלבנון ומהגדה המערבית ומפיקים בזמן את הלקחים הנדרשים, אולי הנשיא טראמפ, שנחשב לידידותי ביותר למדינת ישראל אי פעם, לא היה כובל עכשיו את ידינו בהגנה על יישובי הצפון ועל חיילי צה״ל". ניר צודק. ישראל התעלמה לחלוטין מהשפל שאליו שקענו. והיא עדיין מתעלמת. אבל לא קרלסון יטיף לנו משהו על השפל. הרי הוא אחד ממחוללי השפל.
הסיכוי שאיראן תקבל את התנאים שהציב טראמפ – קלושים. ייתכן שלא יהיה מנוס מחידוש המלחמה. וייתכן שתהיה התקפלות אמריקאית מבישה. ורק עניין אחד ברור: העמדה השחצנית והקשוחה של איראן נובעת גם מהתמיכה האדירה של מעצמת התודעה. תודעה כוזבת. תודעה מסוכנת. תודעה של קואליציה שמורכבת מימין קיצוני, שמאל קיצוני, אקדמיה, מדיה, ורשתות חברתיות. תודעה עם ניחוח אנטישמי. תודעה שנמצאת בצד של שלטון האייתוללות, של חמאס ושל חיזבאללה. תודעה שכולה בגידה בזכויות אדם ובעם האיראני. תודעה שמזכירה את תמיכת רוב האמריקאים ברפיסות ובפייסנות של America first ערב מלחמת העולם השנייה. קרלסון צועד בדרכו של צ'רלס לינדברג, שהוביל את America first באותם ימים, ובנאום המפורסם שלו בדה מוין, אייווה, בספטמבר 1941, האשים את רוזוולט, את הבריטים ואת היהודים שהם מחרחרי מלחמה. וההיסטוריה, צריך לחשוש, חוזרת על עצמה.
