"זה שהצבא מנסה לנרמל ולהגיד שהכטב"מים של חיזבאללה פגעו נניח ב'שטח צבאי' או 'בסמוך לגבול לבנון' - זה לא נכון. יישובי הגבול הם חלק משטח ישראל, אנחנו מרגישים שהפכנו לשקופים". כך משתף מורן דדוש, תושב המושב גורן שבגליל המערבי וממובילי לובי 1701, ברקע המצב הבלתי-אפשרי שנוצר בצפון.
דדוש מסרב להתרגל ל"מילים המכובסות" של הודעות דובר צה"ל המעדכנות על עוד כטב"מים של חיזבאללה ש"נפלו בסמוך לגבול עם לבנון", או אחרים ש"אבד עימם הקשר" ומטשטשים לתחושת רבים את ההיקף והסיכון הרב של תקיפות חיזבאללה לעבר שטחי המדינה. רוב מוחלט של אזרחי המדינה כבר שכחו את הימים הארוכים במקלטים מתחת לאדמה מול האיום האיראני ובאופן טבעי רוצים כל-כך לחזור לשגרה. את המציאות הזאת הוא רואה כ"הפקרה מוחלטת".
3 צפייה בגלריה
מתן דוידיאן: "חבל ארץ שלם חוטף מהבוקר עד הלילה, ילדים שלא הולכים למסגרות ואנשים שפוטרו מעבודה כי אי אפשר להשאיר את הילדים מלאי החרדות לבד בבית"
(רפי קוץ)
"ההתנהלות הנוכחית זו הדרך של כל המערכות שתפקידן לתת לנו ביטחון לנרמל ולטשטש את המציאות. כולם חיים את חייהם, בשאר הארץ רוצים לחזור לחופים, ללימודים, לעבודה, לחיות את החיים בשקט מדומיין, אבל לא יכול להיות שאנחנו נחיה במציאות כזו וכולם יזיזו מאתנו מבט", הוא תוקף. "למה כשרחפן נפץ פוגע בתחנת הסעות ילדים בשומרה זה לא משנה אפילו טיפה ואילו אותו רחפן נפץ היה פוגע חלילה בתחנת הסעות ילדים בתל-אביב היה כאוס? הילדים שלנו הם מזן אחר?".
התחושות של דדוש מייצגות רבים בצפון. הניסיון להקטין את גובה הלהבות ולהתייחס לאירועים כאל "אירועי גדר" מקומיים מייצר נתק חריף בין קו העימות לבין שאר המדינה. בעיירה שלומי, המציאות הכלכלית והחברתית מציגה תמונת מצב שונה לחלוטין מזו הגאה והחזקה שהחזיקו עם סיום הפינוי הממושך וחזרתם של כמעט כל התושבים שעזבו באוקטובר 2023. "יש לנו בשלומי מעל 15 עסקים של תושבים שהיו מפונים והוקמו בשנת 2025", מספר מתן דוידיאן, תושב העיירה בת 9,000 התושבים. "הם האמינו בבטחון ובעתיד פה, פתחו עסקים וכעת נמצאים במצב קריסה. כל התושבים חזרו הביתה, והיום קרוב ל-20% מהבתים פה מוצעים למכירה".
דוידיאן אומר גם הוא כי "התחושה היא שהיחס אל תקיפות חיזבאללה על האיזור כאן הוא ניסיון להרחיק את משמעויות המלחמה הזאת משאר הארץ. וזה לא מעניין אף אחד. כשיורים למדינת ישראל, זה אמור להדליק נורה אדומה לכל תושב ולא רק בקו העימות", הוא מבהיר. "אני יודע שברגע שהתושבים במרכז יתעוררו גם ממשלת ישראל תתעורר. בעיני הממשלה אנחנו קומץ ולא מספיק חשובים. יש פה חבל ארץ שלם שחוטף מהבוקר עד הלילה, ילדים שלא הולכים למסגרות ואנשים שפוטרו מעבודה כי אי אפשר להשאיר את הילדים מלאי החרדות לבד בבית".
דוידיאן לא מתרגש ממצעדי הפוליטיקאים שפתאום מגיעים לאזור, משבחים את גיבורי האיזור ומדברים על חוסנם: “חוסן זו מילה פרה-היסטורית. היא כבר לא קיימת פה. חוסר האמון בין התושב לצה”ל ולממשלת ישראל זה לא משהו שאני יודע אם אפשר לאחות במילים ובחיבוק בסרטון טיקטוק”.
3 צפייה בגלריה
שלומי ישראל: "אנחנו לא יכולים לשבת בבית ולראות את הצפון קורס לאט ואת התושבים נוטשים, הגיע הזמן לשנס מותניים ולהראות את הכוח האמיתי שלנו"
מול האדישות הממסדית עולים קולות של ערבות הדדית דווקא ממי שחוו את המלחמה על בשרם בדרום. מנחם קלמנזון, חתן פרס ישראל, שפרץ יחד עם אחיו אלחנן ז"ל ואחיינם איתיאל זוהר לקיבוץ בארי המותקף בשמחת תורה והציל עשרות תושבים, מסרב לעמוד מן הצד. קלמנזון פירסם אתמול פוסט נוקב בפייסבוק והעלה את הנושא אל סדר היום, לצד רשימת עסקים צפוניים שאספה הפעילה החברתית ומשפיענית הרשת, מעיין רבינוביץ.
הוא ביקר את ההתייחסות אל הירי לצפון המדינה כאל "מציאות נסבלת": "ה'כרגיל' הזה היה חרפה של יותר מעשרים שנה בדרום. שנים שבהן מדינת ישראל התרגלה למציאות בלתי נתפסת. שנים שבהן עסקנו בוויכוחים על זוטות, במחאת המילקי ובמריבות אינסופיות, בזמן שאחים שלנו חיו תחת אש מתמשכת. ול'כרגיל' המבהיל הזה אסור לנו לחזור. לא בצפון ולא בדרום. לא בשדרות ולא בקריית-שמונה. לא בשום מקום במדינת ישראל. הקצב הזה הורג את הצפון. הוא שוחק בעלי עסקים, מרוקן יישובים, ומייצר מציאות אבסורדית שאסור לנו להתרגל אליה שוב. דבר ראשון, לא שותקים, משמיעים קול שמי שידע להכריז שנלחם בעזה אפילו בציפורניים ולא סיים שם, שכאן ידע לעמוד בתוקף על כך עכשיו. דבר שני והוא כאן ועכשיו, קונים מהצפון ומחזקים את העסקים".
בשיחה עם "ידיעות אחרונות" מחדד קלמנזון את התביעה שלו מהחברה הישראלית וממקבלי ההחלטות: "מה שאזרח במרכז זכאי לו- גם תושב בצפון זכאי לכך, זה אמור להיות ברור כל כך. אנחנו יודעים בכמה דברים זה לא ככה - מכלכלה ועד רפואה, אבל בטחון זה קו אדום, ולמדנו בעשורים האחרונים שכשאתה חושב שזה מוגבל ליהודה ושומרון או עזה, אז האויב יודע להרחיב את האיום וזה ממש לא בעיה רק שלהם. אנשים שידעו לצאת לרחובות בשביל החטופים צריכים לצאת גם למען רבבות שתחת אש".
לאחרונה, מספר יוזמות אזרחיות עצמאיות החלו לפעול כדי לייצר נקודות של אור בתוך ההרס. שלומי ישראל, צייר ואמן רחוב, החליט לאסוף אמנים מכל רחבי הארץ ולעלות לקשט את קריית-שמונה בחודש הבא. ישראל מכיר את תחתית הייאוש באופן אישי. לפני עשור הצליח לצאת מהרחוב, לאחר 14 שנים שבהן חי על ספסלים ציבוריים, בפארקים ובגינות שכונתיות. "אני יודע מה זה ייאוש ולאן הוא מביא. הוא מביא למקומות איומים", הוא אומר על הקולות שנשמעים בצפון.
3 צפייה בגלריה
מורן דדוש: "למה כשרחפן נפץ פוגע בתחנת הסעות ילדים בשומרה זה לא משנה ואילו אותו רחפן נפץ היה פוגע חלילה בתחנת הסעות ילדים בתל־אביב היה כאוס?"
(אביהו שפירא)
בפוסט שפרסם שלשום כתב: "החלטתי לאסוף ציירים וציירות ולעלות צפונה לקרית-שמונה כדי לקשט את העיר ולהראות להם אהבה וערבות הדדית. לאומנות יש כח לשנות ולנטוע תקווה בלבבות של אנשים, בתקופה חשוכה כזאת כולנו חייבים להגביר את האור יותר". הוא סיפר כי אביחי שטרן, ראש העירייה נעתר מייד והקצה למתנדבים מקומות לינה וחברות הצבעים טמבור ונירלט התגייסו לתרום צבעים. לדבריו, "אנחנו לא יכולים לשבת בבית, להמשיך בחיינו ולראות את הצפון קורס לאט ואת התושבים נוטשים, הגיע הזמן לשנס מותניים ולהראות את הכוח האמיתי שלנו".
אמש, בשיחה עם 'ידיעות אחרונות', סיפר על ההיענות המיידית לקריאתו להצטרף למיזם: "פנו אליי 72 ציירים וציירות שמוכנים לעלות צפונה - ליום או יומיים ועד שבועיים, לעבוד מהבוקר ולצייר על מיגוניות. אני מקבל עוד ועוד פניות של אנשים שרוצים לתת יד. אם לא בציור, אז בהסעות ובכל דרך. אני חווה בכל יום את הערבות ההדדית. במציאות של אחרים הם חיים בעם מפולג, אני רואה משהו אחר לגמרי ופוגש בעם שלנו".
