מור אוף דה סיים
אחרי חודשים תחת אחוז החסימה בסקרים, סמוטריץ' יצא רשמית לקמפיין: ההשקה הראשונה היא של צביקה מור, יו"ר פורום תקווה, אביו של שורד השבי איתן מור. חלק מהח"כים גילו על השריון החדש מההודעה לעיתונות. במפלגה שבה יש ארבעה מקומות ריאליים במקרה הטוב, הצנחה כזאת משמעה עוד ח"כ שלא יחזור לכנסת. כבר עכשיו, מתוך שמונת הנציגים (שבעה ח"כים ונורווגי), לפחות חצי יראו את הכנסת הבאה מהבית.
את הליהוק הזה סמוטריץ' לא ביצע עכשיו, אלא כבר לפני חצי שנה, כשניתנה ההבטחה העקרונית. זה שם ראוי כשלעצמו ומתאים לקו האידיאולוגי של המפלגה. אולי מתאים מדי. בין סמוטריץ' לסטרוק, מור הוא מור אוף דה סיים.
סמוטריץ' משוכנע שהמנגנונים של הציונות הדתית יפתיעו בקלפי. יש מצב: בהתיישבות ביו"ש הוא יתוגמל על מהפכה אמיתית בשטח, אבל המנגנונים של מפד"ל ההיסטורית על גלגוליה לא תחומים בקו הירוק. ישיבות ההסדר ובני עקיבא פרוסים על פני כל הקשת הסרוגה. הוא יזדקק לגבעת שמואל ולפתח־תקווה, לא רק לקדומים ולקריית ארבע.
המפתח לאחוז החסימה נמצא במיינסטרים הדתי הלא־חרד"לי. זה שחלקו, בערך שני מנדטים, הצביעו לאיילת שקד בפעם שעברה, אבל חלק גדול יותר שלו תמך ברשימה המאוחדת עם בן גביר, גם אם בלית ברירה. הסמן של הזרם הזה בכנסת הוא אופיר סופר, שנבחר ראשון בפריימריז הקודמים, שסמוטריץ' הספיק לבטל בסבב הזה. סופר, מתוך הממשלה, הוביל קו עצמאי בשתי סוגיות מפתח: הוא תמך בעסקת החטופים האחרונה (שבה הושב בין השאר גם איתן מור, בנו של צביקה) בעוד שאר שרי המפלגה התנגדו לה, והתנגד לחוק הפטור מגיוס למרות שסמוטריץ' דווקא זרם עם החרדים. לאורך הקדנציה ההבדלים הללו יצרו מתח חריף בין שניהם, אבל בקמפיין זה בדיוק מה שהמפלגה צריכה.
הרביעייה הפותחת של מפלגת הציונות הדתית – לפחות עד הצירוף של צביקה מור – הייתה סמוטריץ', סופר, סטרוק ורוטמן. שלושה שרים ויו"ר ועדה בכיר ובולט. השאלה מי מהם יידחק כדי להבטיח למור מקום ריאלי. מה שחסר כרגע בחמישייה הפותחת הוא דווקא סמן ליברלי. ונשי. למפלגה כזו דרושה אישה ציונית דתית מהמיינסטרים. שבות רענן, למשל, אלמלא כמה התבטאויות, הייתה יכולה להיות מועמדת כזאת. גורמים במפלגה אפילו הירהרו לרגע אם ללהק את איילת שקד ולהחזיר את "הבית היהודי" לחיים. שקד בכל מקרה אומרת שלא תרוץ במפלגה עם סמוטריץ'.
מי שעסוק בלסדר את הלגו הזה הוא נתניהו: בסביבתו יש מי שמפעיל לחץ על סמוטריץ' לתת את המקום הראשון לעופר וינטר, כמו שאפי איתם הוצנח בזמנו – גנרל דתי פופולרי ולא מנוסה, כשאורלב המשיך לשלוט במנגנון של המפלגה. וינטר עצמו, שצפוי בימים הקרובים להשיק רשמית את הקמפיין שלו, מכוון לאזורים אחרים: הוא רוצה מפלגה לא דתית ולא סקטוריאלית. בעבר הוא היה במגעים מתקדמים עם דדי שמחי למפלגה משותפת. גם גלעד ארדן למשל הוא שם אפשרי לפלטפורמה ימנית חדשה. אבל בניגוד לחלק מהשחקנים באזור הזה, וינטר לא יתנדנד בין הגושים, אלא צפוי להתמקם בגוש נתניהו.
כדי לכפות כל איחוד כזה נתניהו יכול להבטיח שיריון של אחד הח"כים ממפלגת "הציונות הדתית" בליכוד, כך שלסמוטריץ' יובטחו ארבע אצבעות משלו בכנסת הבאה. זה כבר קרה בעבר כדי להשיג שיריון לאבי מעוז (סופר שוריין אז בליכוד וחזר למפלגתו מיד אחרי הבחירות). גם הפעם מעוז הוא סוגיה – גם בגלל החשש של נתניהו מאובדן שבריר המנדט של חוגי הר המור וגם בגלל השפעתו של ערוץ 14 שצמרתו מקורבת מאוד להנהגת "נעם".
ויש כמובן את האיחוד המקורי, עם בן גביר, שנתניהו יכול לנסות להחיות מחדש, במתכונת משונה: גורמים בליכוד מדברים על האפשרות שדווקא סמוטריץ' עצמו ישוריין בליכוד כדי לא להיות מספר 2 של בן גביר. שאר הרשימה תהיה באותו פתק עם עוצמה יהודית.
חיזור גנרלי
הדברים של יאיר גולן שמוכן להקים ממשלה עם החרדים הם לא הסיפור, אלא הדברים שאיזנקוט לא אמר עליהם. אחרי הפרסום בערוץ 14 גולן עצמו נשבע פומבית שלא יישב איתם. בדמוקרטים טוענים שזו הקלטה ישנה, מלפני חצי שנה או יותר, ולא קו מחושב חדש לרגל העובדה שהחרדים העמידו את עצמם לכאורה על המדף.
בנט, לפיד וליברמן זיהו את ההזדמנות ויצאו לסיבוב ארוך על חשבונו של גולן, כשהם נשבעים לא להחמיץ את החלון ההיסטורי לשינוי החוזה עם החרדים. רק איזנקוט לא תקף. להפך.
מתווה הגיוס שלו מדבר על שלושה אחוזים מכלל מחזור הגיוס שיקבלו פטור ללימוד תורה. שלושה אחוזים נשמע זניח, אבל במספרים אלו בערך 4,500 פטורים מדי שנה. מקרב הבנים החרדים בני ה־18 (כ־14 אלף צעירים בכל שנה) מדובר בכמעט שליש. מי שכתבה את מתווה הגיוס של איזנקוט היא ענבר גיטי, שכתבה גם את מתווה הגיוס של גנץ. הקווים דומים מאוד: דגש על העברת המיון מוועד הישיבות אל המדינה - כלומר שבירה של האוטונומיה, ומעבר מיעדי גיוס למכסות של לומדים. זה הרבה פחות ממה שנתניהו מוכן לתת להם (ואולי לא יכול), אבל עדיין ההצעה הכי נדיבה שיש להם כרגע מהאופוזיציה.
הפער בין איזנקוט ליתר הוא גם בסגנון: בזמן שכל ראשי המפלגות בגוש השינוי מבטיחים ממשלה בלי חרדים, איזנקוט לא שולל אותם קטגורית, אם יסכימו לקווי היסוד שהציב לערבים – ישראל יהודית ודמוקרטית, ערכי מגילת העצמאות ושירות לכל במסגרת המתווה שלו. הוא מדבר על כבוד לעולם התורה. זה מסביר את הפגישה שלו עם גפני, פלרטוט מופגן ששני הצדדים מרוויחים ממנו. דגל התורה, עם כל הכבוד למכתב הרב לנדו, עדיין עמוק בכיס של נתניהו, ותעיד ההתנהלות הרפה של החרדים בכנסת. גם השבוע חוק פיזור הכנסת לא התקדם בסנטימטר. איזנקוט בסך הכל רוצה להיות הברירה השנייה שלהם, והם רוצים להעלות את המחיר אצל נתניהו.
במובן מסוים, למרות שאנשיו לא יאהבו את ההשוואה, איזנקוט הוא גנץ החדש. מכל ראשי המפלגות בגוש השינוי הוא זה שהכי פחות שנוא בגוש השני. חלק אפילו מחבבים אותו. למרות שבישר טוענים שהם יביאו קולות מימין, ספק אם זה יספיק כדי להעביר מישהו את הכביש. גם בלעדיהם הוא עשוי אולי להביא ממליצים. רק אחרי שנתניהו ינסה וייכשל, בסבב המלצות נוסף הוא ינסה להיות הכתובת של דרעי וגפני. המבחן יהיה במוזיקה של הקמפיין שלו: חזק מול נתניהו, הרבה יותר מנומס מול החרדים.
אגב, גם בעמדה שלו כלפי ממשלה בהימנעות ערבים הוא השאיר מרחב גמיש יותר ליום שאחרי הקלפיות, לעומת בנט שאומר לא לרע"מ ולא לחרדים. בינתיים, דווקא האופציות בגוש רל"ב הצטמצמו. ליברמן, שהיה מי שהשתעשע בחבירה שלו לאיזנקוט, הבהיר השבוע בדרכו שמבחינתו הרמטכ"ל לשעבר לא מתאים להיות ראש ממשלה.
3 צפייה בגלריה
הריסת בתים שנחרבו בבארי. בקיץ הבא יהיו פה יותר בתים משהיו בקיבוץ לפני 7 באוקטובר, אבל פחות תושבים | צילום: אביב הברון
להרוס כדי לבנות
בשבת האחרונה פתחו את הבריכה בבארי. גם חדר האוכל הזמני מלא בארוחת הצהריים. בית הדפוס פועל בקצב, הדשא צומח שוב. רק תושבים כמעט שאין. חברים רבים באים לעבודה בבוקר ועוזבים בערב, בחזרה למשכנה הארעי של הקהילה בחצרים או למשכן ארעי אחר. כמה עשרות בלבד נשארים לישון באתר הבנייה. ולא פחות מכך: אתר הריסה.
אחרוני הבתים בשכונות המערביות של הקיבוץ, שהוחרבו ב־7 באוקטובר, נגרסים עכשיו. רק אחד יישאר עומד. בחרו בו לא רק בגלל הסיפור, אלא גם בגלל המיקום: בפינה הצפון־מערבית. קו ראשון לים. קו ראשון לעזה. גלי המחבלים הראשונים התנפצו עליו. הגעתי לשם השבוע עם אביב הברון. מי שערך את המוסף הזה ב־18 השנים האחרונות. אחותו לילך קיפניס גרה בבית הזה, שמגודר עכשיו לשימור. היא ובעלה אביתר (תרי) אהבו להשקיף על הנוף הפתוח. הם נרצחו, יחד עם פול, המטפל של תרי שסבל ממחלה אוטואימונית.
כמה משפחות שכולות רצו שביתן ישומר. במשפחה של לילך ותרי התלבטו – האם נכון שזירת הרצח המחריד תהפוך למוזיאון. לשכנה מהצד השני של הבית הדו־משפחתי היה חשוב שדווקא הוא יישאר כעדות לדורות הבאים, והם התרצו. אחרי הטבח והביזה של העזתים, ניכרים פה גם פגעי הזמן. שני חורפים ארוכים שבהם לא התפנו לחשוב על השימור. המשפחה והחברים שלפו מהבית פריטים ופיסות חיים, כדי לקרב את הזיכרון אליהם. אפילו עצי הפרי נלקחו. רק גפן עקשנית משגשגת בחצר ומטפסת אל הקומה השנייה, המנותצת. אולי בהמשך כדאי לשחזר חלק מהפריטים כדי לחדד למבקרים את המסר: כאן חיו אנשים.
שתי שורות בתים משם הורסים את הבית של משפחות פריקר וסיון. הקצב כאן הוא של בית או שניים ביום. הממ"דים עתירי הבטון מפגינים עיקשות מול כלי ההריסה, אבל גם הם נכנעים לבסוף. יש פה באגר אחד גדול עם דגל ישראל וארבעה צלמים. מי מגיע להריסה של בית? אלה שגרו בו וניצלו או בני משפחה של אלה שלא שרדו; קצין אחד שהיה כאן בקרבות ב־7 באוקטובר, הוא עדיין במדים; כמה חברים, אחד מהם לקח שבר של רעפים למזכרת. על הגדר ממול יין לבן וכוס חד־פעמית. מישהו מחזיק בקבוק ערק. אולי עשו קודם לחיים. אתמול הרסו את הבית של אבידע בכר. מחר יגיע תור הבית של משפחת שביט, בהמשך השורה, אבל כמה קרובי משפחה הקדימו לבוא עם פטישים משלהם. מבצעים הריסה סמלית ומתעדים.
בינתיים כף הבאגר ממשיכה להלום. ענן של אבק בעיניים של הנוכחים. כיסוי טוב למי שדומע. אודי ברמק, הפרויקטור מטעם הקיבוץ, מסתכל עליהם. "יש הבדל בין אלו שבאים ובוכים עכשיו", הוא אומר, "לביני, שנמצא כאן כל יום. נרצחה לי פה אחות, אבל זה רק בית. הסיפור זה האנשים".
ואתה לא חושש שזה יפגע בזיכרון? אני שואל. "אתה רוצה להשאיר אושוויץ?" הוא משיב בשאלה. "ברור שיישכח. זה טבעו של העולם". ההשוואה הזאת לאדמה הארורה באירופה נוכחת פה בכל שיחה. נופר פריקר, שצופה יחד עם הוריה ארווין ורחלי בביתם ההולך ונהרס, מסרבת להצעה לעלות לבאגר ולהרוס בעצמה: "אנשים נוסעים לפולין כדי לראות מה העם היהודי עבר, אז איך אנחנו מוחקים בעצמנו? הצבעתי נגד פעמיים". אבל הקיבוץ אמר את דברו.
אחרי הטבח השבילים בעוטף מלאו בישראלים שבאו לראות בעיניים. היה מי שכינה את זה בעוקצנות תיירות פוגרום. בכל זאת, מול ההיסטוריה שנמחקת חבל שלא כל ישראלי שחי בדור הזה הספיק להגיע ולראות.
הקבלן שמבצע את ההריסה, גיא, מספר שהרומן שלו עם בארי התחיל לפני 20 שנה, כשבנה את מרכז הקיבוץ ואת הכבישים. עכשיו הוא הורס. בעיניו זו המשימה הציונית של הזמן הזה. כדי לצמוח בבארי מחדש מוחקים את החורבן. גם גורלן של פינות הנצחה קטנות ואנדרטאות ספונטניות שבין השבילים ידרוש עוד מחשבה בהמשך, כשלמישהו יהיה אומץ וכוח.
רמי גולד נמצא שם בכל יום ובכל זאת גם העיניים שלו מבריקות עכשיו. הוא חזר לגור בבארי מיד אחרי החורבן. "כל יום אני עושה סיבוב לראות מה התחדש", הוא מספר, "אבל אני מטומטם להתחיל את הסיבוב במה שבונים ולסיים אותו במה שהרסו, במקום לעשות להיפך ולהישאר עם טעם פחות מר".
גם אנחנו עשינו את אותה טעות. באנו לראות את מה שתכף לא יהיה, במקום את מה שמוקם לשנים קדימה. בערך 80 יחידות דיור נהרסות במערב הקיבוץ, בערך מאה חדשות נבנות בצד המזרחי, עם הגב לעזה והפנים לכביש 232. בקיץ הבא יהיו בבארי יותר בתים משהיו בקיבוץ ב־7 באוקטובר, אבל פחות תושבים. 102 נרצחו. רבים מהם טמונים בבית העלמין של הקיבוץ שהכפיל את עצמו. הקהילה תחזור עד יולי 2027, לא בטוח שכל המשפחות ישובו. כדי לחיות כאן צריך לדעת להסיר מבט מהזוועה, כדי לחיות בשאר המדינה צריך לא לשכוח.
