שמע סיפור, אמר לי השבוע חבר מהצפון. הבן שלי הוא חייל מילואים בחטיבת הצנחנים הצפונית, חטיבה 226. ב-7 באוקטובר 2023 החטיבה עלתה לגבול הצפוני. לאחר כמה ימים אני מקבל טלפון מהבן שלי. אבא, הוא אמר, יש לנו בעיה עם רחפנים. אתה יכול לעזור?
לחבר שלי יש מפעל קטן לייצור מערכות אחסון. שלחתי, סיפר, שלושה עובדים ליחידה של הבן שלי. הם עשו מדידות ולאחר שבוע נסעו לשם שוב, עם מוטות ברזל. החבר'ה ארגנו רשת, פרסו אותה בין המוטות ומאז הם מרגישים מוגנים, חלקית לפחות.
פתרון ישראלי קלאסי, אמרתי: פעם קראנו לזה השלמת ציוד. אבל עברו מאז שנתיים וחצי. למה נזכרת לספר לי את הסיפור עכשיו?
כי שמעתי שבצבא עובדים עכשיו ימים ולילות כדי למצוא פתרון לבעיית הרחפנים, אמר. שאלתי את עצמי, איפה הם היו שנתיים וחצי. מה הם לא הבינו שהבן שלי והחברים שלו הבינו.
צה"ל נכנס ללבנון ב-2 במארס. חיזבאללה היה מוכה ומובס. הוא נמנע מלהגיב על התקפות יומיומיות של צה"ל. התוכנית הייתה לפתות אותו לחזור למלחמה: הוא ירים את הראש ויושמד. המנוף היה חיסול חמינאי, מנהיג איראן. חיזבאללה הגיב על החיסול מינורית. חיל האוויר ירד מיד בכל הכוח על הדאחיה בביירות. נפתחה מלחמה. שתי אוגדות שנערכו מראש על הגבול נכנסו לתוך לבנון.
התוכנית הייתה הגנתית. המטרות היו להרחיק את נשק הנ"ט של חיזבאללה ולמנוע ירי ישיר על היישובים. הכוחות יתפרסו בשטח של חמישה עד שמונה קילומטרים מהגבול. יש כמה מאות לוחמי כוח רדואן בשטח הזה. הם יברחו צפונה או יחוסלו.
בצה"ל ידעו כמובן על הרחפנים. הם הוזכרו במסמכי מודיעין, הועלו בדיונים. ידעו ולא הפנימו – כמו תוכנית חומת יריחו בעזה. צה"ל, מבושם מההצלחות המדהימות של המבצעים בלבנון ובאיראן, צעד באון אל ההיבריס שלו. התחלנו בשתי אוגדות; הגענו לחמש ושוב ירדנו, כדי להבטיח את ביטחון הלוחמים. תחת הלחץ של ראשי היישובים אזור הביטחון החדש הלך והתרחב. הרחבת השטח לא סיפקה יותר ביטחון לאזרחים – לא בטווח המידי – והרגה ופצעה חיילים.
אתמול הודיע נתניהו שהנחה את צה"ל לייצב את רצועת הביטחון החדשה. כמו הבורבונים, גם נתניהו לא שכח דבר ולא למד דבר. בלבנון חיים היום 1.3 מיליון עקורים – זה המספר הרשמי שאומץ על-ידי המודיעין של צה"ל. הם מהווים יותר מרבע מהאוכלוסייה. תארו לעצמכם שניים וחצי מיליון ישראלים שנזרקים בבת אחת לרחובות, בפחד מתמיד, בלי פתרון באופק. השבוע הוספנו עוד 200 אלף, תושבי העיר צור. את הבתים בדרום לבנון אנחנו הורסים, חוץ מהכפרים הנוצריים והדרוזיים. והגליל, ממטולה עד ראש הנקרה, ממשיך לחטוף, יום יום, לילה לילה.
יש נחמה מסוימת, גם תקווה, בכך שהשיחות בין ישראל ללבנון נמשכות. המפתח הוא בחיזוק צבא לבנון וממשלת לבנון. הריסת כל בית בדרום לבנון לא עוזרת במיוחד לחיזוק ממשלתה.
הרמטכ"ל נשא השבוע נאום שפירט את הישגי המלחמה. העובדות היו נכונות, המסקנות תלושות מהמציאות. נזכרתי במוזיאון המלחמה בקהיר, שמתעד בפרוטרוט את הישגי הצבא המצרי במלחמת יום כיפור, אבל נעצר ביום השלישי למלחמה. את ההמשך העם המצרי לא צריך לדעת. בישראל של היום אמירת אמת לציבור היא לא אופציה, אפילו לא מפי רמטכ"ל. כשהוא מעלה דגל אדום הוא מואשם מייד בתבוסתנות, בבגידה, בשיתוף פעולה עם האויב.
הרמטכ"ל הדיח השבוע מצה"ל את הפצ"רית לשעבר, יפעת תומר-ירושלמי. ההדחה הייתה מוצדקת: בגלל השקרים, בגלל ההתנהגות. אבל יש משהו קשה לעיכול בידיעה שלאחר המחדל הגדול בתולדות המדינה היא נותרה המודחת היחידה.
השלט הוחלף
את יאיר גולן פגשתי לראשונה במהלך האינתיפאדה השנייה, כשהיה מפקד חטיבת הנח"ל. צירפו אותי לנגמ"ש שלו, במבצע לילי בלב רמאללה. הוא היה קצין לוחמני, אמיץ, יוזם, מרשים בביטחון העצמי שלו, בשליטה המבצעית. הוא נחשב לאלוף פיקוד צפון דומיננטי, שש אלי קרב. חשבתי שהאויב היחיד שיכול לפגוע באיש המוכשר הזה הוא הוא עצמו.
שנים אחר כך, כשהיה סגן הרמטכ"ל, הוא נקרא לנאום בטקס יום השואה במכון משואה בתל יצחק. "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה", אמר שם, "הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט ומציאת עדות להם כאן, בקרבנו, כיום".
המשפט ההוא חסם את מינויו לרמטכ"ל. לדעתי, בצדק חסם: אלוף במדים, נציג צה"ל, לא מורשה, לא מוסמך, לשאת נאומי תוכחה היסטוריים. כשצבא נפגש בפוליטיקה שום דבר טוב לא קורה.
אבל האזהרה שהשמיע הייתה אמת לאמיתה. בנוסף, בלי שהתכוון, היא קנתה לגולן את הערצת המפגינים בכיכרות ואת ראשות מפלגת השמאל הציוני היחידה שנותרה – הדמוקרטים.
כשפגשתי את גולן שלשום שאלתי מה הוא חושב על דבריו מאז. להפתעתי, הוא סירב לחזור עליהם. "אנחנו לא גרמניה הנאצית או איטליה של מוסוליני", אמר, "אבל אין ספק שהאתגר הלאומני קיצוני רובץ לפתחנו. המערכה היא על נשמתה של מדינת ישראל".
נפגשנו במה שהיה סניף מפלגת העבודה בצפון תל-אביב – דירה עירומה בתוך מרכז מסחרי ישן ברמת אביב. המפלגה שבקה חיים; השלט נותר. גולן החליף את השלט והפך את המקום למשרד שלו – כל כך שונה ממגדלי הזכוכית שבהם השתכנו המטות של בנט ואיזנקוט.
"הסיפור האמיתי של האופוזיציה", אמר, "מתחלק לשני סיפורי צד. האחד, מי יוביל את הגוש; השני, לא לגעת בשום נושא אלא אם הוא נמצא בלב הקונצנזוס, כמו חוק הגיוס או ועדת חקירה ממלכתית.
"זה שגוי. ההנחה שלהם היא שהציבור הלך בעקבות 7 באוקטובר ימינה וצריך ללכת אחריו. ליברמן ובנט היו בימין קודם. איזנקוט הלך ימינה כי היה נורא חשוב לו להביא את מתן כהנא ויורם כהן. מה הם אומרים? אנחנו ימין אבל ימין מהוגן. עליי זה מקל מאוד".
זאת לא הנחה מופרכת, אמרתי. הציבור הלך ימינה.
"נכון", אמר, "אבל השאלה שאין לי תשובה עליה היא האם יש ציבור ימני שממתין על הקווים. לתחושתי, אלה שהיו מוכנים לעבור כבר עברו. הסקרים לא זזים כבר חודשים: אין תזוזה בין הגושים. יש תזוזות בתוך כל גוש, אבל המומחים מסבירים לי שאת זה הסקרים לא יודעים למדוד.
"תסתכל על האופוזיציה. לדמוקרטים יש בייס יציב של עשרה מנדטים; לליברמן יש בייס יציב של שמונה מנדטים. נותרו 40 מנדטים שעליהם נאבקים בנט ואיזנקוט. אילו היה לגוש מועמד אחד לראש ממשלה היינו מבזבזים פחות אנרגיה על תחרות פנימית".
הכניסה של איזנקוט למרוץ גרעה מהדמוקרטים כשבעה מנדטים, עצרה את המומנטום והורידה את המפלגה ואת הראש שלה לשולי החדשות. קל להבין מדוע גולן ואיזנקוט נתפסים כדומים: בוחרים מהמרכז-שמאל נמשכו תמיד לשילוב בין ביוגרפיה צבאית ופרגמטיזם מדיני. הוותיקים שבהם עדיין מתגעגעים לרבין.
הבהירות היא הנכס הגדול שלו: בניגוד לשותפיו בגוש השינוי, הוא חד וברור; הבהירות היא גם התקרה שחוסמת את דרכו למעלה: היא דוחפת אותו לקצה.
בנט, איזנקוט וליברמן בחרו לרוץ כמועמדים לראשות ממשלה, אמרתי. חשבתי שגם אתה.
"אתה טועה", אמר. "אף פעם לא אמרתי שאני מועמד לראש ממשלה. אמרתי שאנחנו מפלגת שלטון – לא מפלגת נישה. אני לא בונה מרצ 2.0. הדרך יכולה להיות ארוכה אבל היעד ברור".
האם מרצ נמחקה, שאלתי.
"כן", אמר. "למרצ הייתה זכות קיום כל עוד העבודה הייתה מפלגת שלטון. כשהעבודה איבדה את השלטון סיבת הקיום שלה נעלמה".
במונחים היסטוריים הוא אולי צודק, אבל לא במונחים פוליטיים: מחרתיים יקיימו הדמוקרטים את ועידתם הראשונה. הוועידה תחליט על סידורי הפריימריז. נציגי מרצ יקבלו את המקומות שגולן הבטיח להם ברשימה, הרבה מעבר לכוחם הציבורי היום. גולן דורש לשריין מקומות למועמדים שיביא מבחוץ: יש עליו ביקורת, יש רטינות, אבל עד לבחירות כולם יקבלו את הדין: אין להם אלטרנטיבה.
ארבעה מייצגים את הדמוקרטים בכנסת. מרב מיכאלי, שרצה בראש העבודה לבחירות הקודמות, מחוץ למשחק. האחרים, נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן, הוכיחו במהלך הקדנציה שהם יודעים להיות אופוזיציה לוחמת, חרוצה, בולטת. בכל מה שנוגע לפריימריז השלושה מסודרים. לא נותר להם אלא לחלום על תפקיד שר בממשלת השינוי שתקום, אם וכאשר.
הבוקר הפצת ברשת תמונה שלך נוסע במכונית, אמרתי. "אני בדרך לבית משפט", כתבת, "לדרוש את הסרת החסינות של טלי גוטליב". הבנתי איך זה מקדם את הגברת גוטליב; לא הבנתי איך כל האגרסיות האלה מקדמות אותך, את המפלגה שאתה עומד בראשה. אתה פוליטיקאי לא רגוע.
הגולן יצא לו החוצה. הוא הרים את קולו: "מדינת ישראל הולכת קיבינימט ואתה רוצה לנצח בנימוסים והליכות", הטיח בי. "זאת הגישה של גנץ, הגישה שכל פעם מצילה אותם. הגיע הזמן שתבין: לא מנצחים בהגנה – רק בהתקפה".
הצביעות הזאת
הודעת שבממשלה שתקום אתה תפטר את כל הבכירים שמונו על ידי הממשלה הנוכחית, אמרתי. על סמך מה, איך זה מתיישב עם המאבק נגד פיטורי גלי בהרב-מיארה?
"צריך להפסיק עם הצביעות הזאת", אמר. "זיני לא מתאים להיות ראש שב"כ: אין לו רקע מודיעיני; אין לו ניסיון ניהולי. אני מכיר אותו – הוא היה מח"ט אצלי. התקלה מתחילה מהמינוי שלו לאלוף. הוא מונה תחת שתי הבטחות לא כתובות – לעצור את חקירת קטארגייט ולא להילחם בטרור היהודי. בינתיים אני רואה שכל חשדותיי התאמתו".
תוכיח, ביקשתי.
"זיני מונה על ידי אדם לא כשיר", אמר. "אילו היה ממנה אלוף כמו ניצן אלון, רוני נומה, אפילו אלי שרביט מחיל הים, הייתי מקבל את זה. אבל זיני? אם יתברר שהוא עושה את התפקיד כמו שצריך אני אוכל את הכובע שלי".
גם את גופמן אתה פוסל, אמרתי.
"גופמן קצין נהדר", אמר. "הוא היה מג"ד אצלי. הוא היה יכול להיות אלוף פיקוד מעולה ומועמד לרמטכ"ל. לראש המוסד הוא לא מתאים".
אז מה, אמרתי, תציע לממשלה החדשה להקים ועדה לטיהור שירות המדינה?
"לא לטהר את שירות המדינה, לטייב אותו", אמר גולן.
בנט ואני נסתדר
"קורים פה דברים מטורפים", אמר גולן. "אחרי מבצע עם כלביא היינו בשיא מבחינת ההישגים הצבאיים: הייתה הפסקת אש בעזה, הפסקת אש יחסית בצפון, מכה משמעותית לאיראנים. אם הייתה פה ממשלה נורמלית יכולנו להתקדם. אני לא תמים לגבי לבנון, אבל קמה שם ממשלה חדשה. זה היה הזמן לשים תהליך על השולחן, גם בלבנון, גם בעזה, אבל בממשלה הזאת הכל מונע על ידי הטירוף הסיפוחי.
"אני לא מאמין בהצהרות הבומבסטיות שחיזבאללה יתפרק מנשקו, אבל אפשר להרחיק את הנשק קצר הטווח של חיזבאללה מעבר לליטני ואת הנשק ארוך הטווח מעבר לאוואלי. היומרה לביטחון מוחלט מובילה לחוסר ביטחון. מה מדהים אותי? אני היחיד באופוזיציה שמדבר על זה".
אני לא חושב שזה מדויק, אמרתי. מה אתה חושב על המצב בצה"ל?
"הצבא שחוק עד דק", אמר. "זאת סיבה נוספת למה חייבים לקצר חזיתות. מנהלים פה כלכלת מלחמה בלתי אחראית, על חשבון הדורות הבאים".
בתקווה להגיע להכרעה, אמרתי.
"אין הכרעה", אמר. "לא תהיה הכרעה. גם בלבנון וגם בעזה אנחנו עושים ריפליי לטרגדיה של רצועת הביטחון. בסוריה הצבא מספר לעצמו סיפור, שהוא יושב במוצבים בתוך סוריה כדי להגן על היישובים בגולן. האמן לי, אני מבין בנושא. אלה שטויות".
האם אפשר יהיה להגיע להחלטות משותפות בממשלה שבראשה יעמוד בנט, שאלתי.
"כן", אמר. "נסתדר. יש לנו ויכוחים בהרבה נושאים – הכאוב ביותר הוא יהודה ושומרון. אבל גם שם נוכל לגבש נוסחה שנסכים עליה – מלחמה נחרצת נגד טרור ערבי ויהודי וחוק וסדר בשטח".
זה לא הרבה, אמרתי.
"זה יתחיל לתת אווירה של נורמליות", אמר.
שכחת את הרשות הפלסטינית, אמרתי. גלעד קריב, ח"כ שלך, מזהיר שהרשות עומדת להתמוטט.
"נצטרך לעבוד איתם", אמר. "הכלל יהיה פשוט – לעמוד בהסכמים, כולל ההתחייבות להעביר להם את הכספים".
אין הרבה אהבה בין ראשי המפלגות באופוזיציה. כל אחד מהם מצפה שהאחר יעשה בשביל הגוש את העבודה. בנט, למשל, היה רוצה שגולן ישקיע בקמפיין במגזר הערבי. כמה טוב יהיה אם יביא משם ארבעה מנדטים (נעמה לזימי אמרה לי שיש סיכוי לשני מנדטים). זה יישמע מוזר, אבל ראש המפלגה היחיד שמדבר בכיף עם כולם הוא ליברמן. הוא המבוגר האחראי.
במערכת הפוליטית, אמרתי לגולן, יש מי שמעריך שאם תקום ממשלת שינוי אתה תהיה הראשון שיפוצץ אותה.
"תנוח דעתך", אמר. "אני בן 64, לא ילד. אני איש שמאוד נוח לעבוד איתו".
יידע כל בוחר
יניב רוזנאי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת רייכמן, גילה לי השבוע כמה מסובך לחסל את הייעוץ המשפטי לממשלה: לפחות 250 חוקים מורים על מחויבות של הייעוץ המשפטי בהפעלתם. מי שרוצה לפצל את המוסד חייב לדון מחדש בכל אחד מהחוקים. אף על פי כן, רוטמן רץ קדימה, כאחוז אמוק, לפני שהתקרבות מועד הבחירות תקפיא את החקיקה בכנסת.
"לפיצול ולחיסול של תפקיד היועץ יש השלכות עצומות", אמר רוזנאי. הוא מודאג גם מחוק התקשורת שמריץ קרעי וסדרה של חוקים משטריים אחרים. הרכבת האחרונה של ההפיכה המשטרית דוהרת בפול גז.
שאלתי אותו מה דעתו על הרעיון הבא: כל ראשי מפלגות האופוזיציה, מליברמן עד גולן, עדיף גם מנצור עבאס מרע"ם ויוסף ג'בארין מחד"ש, יכנסו מסיבת עיתונאים משותפת. הם יתחייבו מול המצלמות שאם ישיגו רוב בקלפי הדבר השני שיעשו, לאחר הקמת ועדת חקירה ממלכתית, הוא לגשת לביטול כל החוקים שיקודמו בכנסת עד לבחירות. כולם כולל כולם. הם יתחייבו עוד, להחתים את כל המועמדים ברשימות שלהם על התחייבות זהה.
היתרון הראשון הוא הבהירות: כל בוחר יידע על מה מתחייבת הרשימה שהוא שוקל לבחור בה; היתרון השני הוא האוויר שייצא מהבלון: המרוץ להספיק ולחוקק חוקי זדון, חוקי פריימריז, חוקי שחיתות, חוקי אצבע בעין, ייאבד מקסמו. הכנסת תסיים את ימיה בשפיות יחסית.
רעיון טוב, אמר רוזנאי. אבל אני לא בטוח שראשי מפלגות האופוזיציה יקנו אותו. החוקים שמקדמים עכשיו נותנים כוח אדיר לממשלה. למה שיוותרו עליו?
זאת בעיה, הודיתי.
יש עוד בעיה, אמר רוזנאי: מה יקרה אם גוש השינוי יפסיד בבחירות?
התשובה פשוטה, אמרתי. הקואליציה שתקום תהיה כל-כך קיצונית, כל-כך מופקרת, כל-כך מוטרפת, שהחוקים שמקודמים היום ייראו כמו אבקת סוכר על עוגה.
