הראיונות העצובים עם ראשי היישובים בצפון, שנמצאים תחת איום רחפני הנפץ של חיזבאללה, הפכו לטקס טלוויזיוני שממחיש לא רק סיוט בלתי נתפס אלא גם חוסר תוחלת מעיק. מדי יום וכמה פעמים במהלכו מופיעים ראשי היישובים הללו על המסך: צועקים, זועמים, מוחים, כמעט מתחננים. במקרה של יו"ר מושב מרגליות, איתן דוידי, אין אפילו טעם לתייג את האייטם תחת ההגדרה של "ריאיון": אלו מונולוגים רושפי כעס, אכזבה והשפלה, שעוקרים את לשונם של המראיינים והמראיינות ומציפים אותם בתחושת בושה וכלימה.
וכשנגמר הזמן – והוא תמיד נגמר מתישהו – מתחיל החלק השני, האוטומטי והמאוס של הריטואל: הפרשן שדורש מראש הממשלה, שר הביטחון והצבא להוריד בניינים בביירות בניגוד לציווי של נשיא ארה"ב (למה לא חשבו על זה קודם?), המומחה שמדגיש כי ראש היישוב "מדבר מדם ליבו" (טוב שהבחנת), הפאנליסט שקובע ש"זה לא יכול להימשך ככה" (ברור, כי אתה אמרת) וזה שמכריז ש"צריך להסביר לטראמפ" (תודה על החשיבה מחוץ לקופסה) ואז אנחת ייאוש מסכמת. אפשר להמשיך.
עד לפני כמה שנים, למשל בעידן הקורונה ומצוקת בעלי העסקים הקטנים, לראיונות מהסוג הזה היה את הפוטנציאל לתפוס תאוצה ויראלית וליצור סדר יום, אשר יוביל בסופו של דבר לפעולה. מאז השתנתה הסביבה הפוליטית והתקשורתית באופן דרמטי, וביתר שאת בעקבות 7 באוקטובר ושנתיים וחצי של מלחמה/תיכף מלחמה/הפסקת אש שהיא בעצם מלחמה. תופעת ה"נרמול" – לכשעצמו נושא שכבר לא ניתן לעסוק בו עקב חשש לאובדן שפיות – לא מתבטא רק בשילוב מטריד של "הותר לפרסום" ומשדרי ריאליטי, אלא גם בנטרול האפקטיביות של כותרות כגון "זעקת הצפון" ונאומים חוצבי להבות.
באופן אירוני, הראיונות הללו הם כעת חלק בלתי נפרד מה"שגרה" שהאייטמים הללו מתריעים מפניה. גם זה לא חדש: בני ובנות משפחות החטופים לא נשמעו פחות נוקבים ומתוסכלים באלפי הראיונות שהעניקו לאורך שנתיים של גיהינום, אבל לא זאת הזירה שבה נקבע גורלם של יקיריהם (אם כי הייתה לה תרומה למורל של החטופים והחטופות שנחשפו לדאגה האדירה בציבור), אלא איפשהו בחדר הסגלגל. אפילו לא עוזרת העובדה, שלא מתקיים כמעט ויכוח בנוגע לריאליות של דרישות כגון "לחסל את חיזבאללה": אין בעיה לתמוך במשהו שלא יקרה.
מכאן כל מה שנותר מהטקס הוא אמפתיה, אותנטית אמנם, אך עם אמפתיה לא מספקים ביטחון לחבל ארץ מוכה. ונדמה שראשי היישובים מבינים זאת, אבל ארגז הכלים המצומצם שלהם לא משאיר הרבה ברירות. לכן ככל שיותר ויותר מציעים להם את אותו חיבוק מצולם כך התגובה נעשית עוד יותר חריפה ואגרסיבית, כמו ניסיון בלתי מודע להישאר רלוונטיים בסיוע תכונות שהטלוויזיה אוהבת (אמוציונליות, להט, חדות) לפני שיגיעו הפרסומות. או הרחפן. המוקדם מביניהם.
