אם מישהו ינסה להיזכר בעוד 20 שנה בעונת 2025/26, הוא כנראה יזכור מי זכתה באליפות. אבל אני לא בטוח שזה יהיה הדבר הראשון שיעלה לו לראש. יכול להיות שהוא יזכור דווקא את היציעים. את בלומפילד המלא. את סמי עופר המלא, טדי המלא, טרנר המלא. הוא יזכור את התפאורות, את השירים, את הצבע. כי נדמה שהעונה הזאת לא הייתה שייכת לשחקנים. היא הייתה שייכת לקהל.
התמונה שנשארה איתי מהעונה הזאת היא אמנם אדומה, אבל היא מספרת סיפור גדול הרבה יותר. צהריים תל-אביביים חמים. אלפי אוהדי הפועל צועדים יחד לכיוון האצטדיון. מסע צבעוני ושמח. לרגע היה נדמה שלא מדובר בדרך למשחק כדורגל, אלא בצבע שמתחיל לחזור לאט-לאט לחיים. השאלה היא למה דווקא עכשיו.
ההסבר הראשון הוא מקצועי. אולי פשוט חזרנו לסדר הטבעי של הכדורגל הישראלי. שנים חיכינו לליגה שבה כל המועדונים הגדולים יהיו רלוונטיים באותו זמן. מכבי ת"א, מכבי חיפה, הפועל באר-שבע, בית"ר ירושלים והפועל ת"א שחזרה לבמה המרכזית. הכדורגל הישראלי תמיד היה בנוי על שבטים. וכשכל השבטים מגיעים, הליגה נראית אחרת. אבל נדמה שזה רק חלק מהתשובה.
כי העונה הזאת שוחקה בצל תקופה שלא דומה לשום דבר שהכרנו. במשך כמעט שנתיים המדינה חיה בין אזעקות להלוויות, בין תמונות חטופים להודעות "הותר לפרסום". ובתוך המציאות הזאת, הכדורגל הפך למשהו גדול יותר ממשחק. בכל משחק נערכו טקסים. בכל יציע היו סיפורים אישיים של אובדן, דאגה ותקווה. ופתאום אנשים לא הגיעו רק כדי לראות כדורגל. הם הגיעו כדי להיות ביחד. כדי להרגיש שהם חלק ממשהו.
אנחנו חלק מהסיפור
אבל אולי יש כאן עוד משהו.
אולי זאת בכלל לא המלחמה. אולי זה הזמן שבו אנחנו חיים. בעולם שבו הזהויות הגדולות מתפוררות, אנשים מחפשים זהות קטנה יותר, קרובה יותר, מוחשית יותר. והכדורגל מספק אותה בצורה מושלמת. לכל קבוצה יש דגל. יש שפה. יש מיתולוגיה. פעם אנשים באו למגרש כדי לראות משחק. היום הם באים להיות חלק מסיפור. להיות הפועל. להיות חיפה. להיות בית"ר. להיות באר-שבע. להיות שייכים.
צריך להודות שלא הכל היה רומנטי. העונה הזאת התחילה בכאוס. עוד לפני שריקת הפתיחה בוטל הדרבי התל-אביבי. העימות בין אוהדי הפועל ת"א למשטרה, מחאת החולצות והדיון שהתפתח סביב היחס לאוהדים הפכו לאחד הסיפורים הגדולים של פתיחת העונה.
ובמבט לאחור, יכול להיות שדווקא שם התחיל השינוי. במשך שנים נדמה היה שאוהד הכדורגל הישראלי נתפס כמובן מאליו. אבל העונה הזאת הבהירה משהו אחר. בלי קהל אין קבוצה. לא במובן הרומנטי. במובן המעשי. יותר ויותר מועדונים הבינו שהם לא מוכרים 90 דקות של כדורגל. הם מוכרים חוויה. שייכות. קהילה. מערכת יחסים. וככל שהם הבינו את זה, כך גם הקשר עם הקהל התחזק.
אולי זו הסיבה שהיציעים התמלאו. אולי זו הסיבה שהתפאורות גדלו. ואולי זו הסיבה שהתחושה במגרשים הייתה אחרת. כי בסופו של דבר, העונה הזאת לא הייתה רק העונה של הכדורגל. היא הייתה העונה שבה הכדורגל הישראלי נזכר מי באמת מחזיק אותו בחיים - הקהל.
ואולי, בסופו של דבר, זו הייתה גם העונה של השייכות.
