שורת לבנים חוצה בין חלקים ממזרח ברלין למערב העיר ומסמנת בכך את הזיכרון של החומה שחצתה בין שני חלקי גרמניה לאחר חלוקתה בין הרוסים לאמריקאים אחרי מלחמת העולם השנייה. עמדתי שם לפני ימים אחדים וחשבתי על רצועות הביטחון שקובעי המדיניות שלנו טורחים לבנות במיליארדים בינינו לבין הפלסטינים, המצרים והלבנונים.
תשמעו משהו אכזרי: זה לא עבד בגרמניה וזה לא עובד אצלנו. עמיתנו עמוס הראל, שפירסם ספר נוקב וחריף על 7 באוקטובר "06:29", מדווח בדיוק מצמרר על המחדל הנורא שהתרחש לפני ההתקפה של הנוח’בות ועל ההתרעות של התצפיתניות שהמפקדים ראו בהן אוסף של נודניקיות. ואני שואל, מדינה שעל פי פרסומים זרים מחזיקה בנשק גרעיני מבססת את הביטחון הלאומי שלה על חומות ועל תצפיתניות, זה נורמלי? ועכשיו נתניהו מצהיר שצה"ל פועל בביירות ובבקעא. נו, זה יחסוך מתושבי הצפון את רחפני הנפץ. בדיחה.
תשמעו סיפור: לפני עשור הצטרפתי לטיסה של נתניהו לחנוך את הגדר בין ישראל למצרים. למסוק היסעור עלו לצידנו שני בחורים מצוידים במזוודות. חשבתי שמדובר בתיקים שקשורים לנשק הגרעיני, עד שאחד המאבטחים לחש לי: "האחד הוא הספר והשני המאפר. ראש הממשלה יטופל על ידם לפני הטקס". נרגעתי. אבל, כך נראית מדיניות ביטחון, חומה ועוד חומה שעתידות להתמוטט ולהשאיר אותנו מחוררים וחוטפים מכות. מי שרוצה להנהיג אותנו חייב להבטיח להגיע למתווה של הסדרת היחסים עם כל מי שחי מעבר לחומה. וחוץ מזה לחזור ולנסות להגיע לגבולות של קבע.
מוחמד עודה ועז א-דין חדאד היו שני הבכירים האחרונים בזרוע הצבאית של חמאס שחוסלו. זוהי המדיניות של קובעי המדיניות: לחסל את כל מי שאוסר עלינו מלחמה. ומה מעבר לכך, אני רק שואל.
דונלד טראמפ ממשיך לשגר אלינו מסרים בקצב מסחרר. ולא רק אלינו, הוא מתעתע בעולם ומאתגר כל בר דעת שמנסה למצוא את ההיגיון מאחורי התנהלותו של מנהיג העולם החופשי. קראתי שממשל טראמפ מעמיד במבחן כל אדם שמעיקרו הוא אופטימי. נדמה לי שגם על נתניהו אפשר להחיל את הקביעה הזאת. לפני שבוע נפגשתי עם קבוצה של ישראלים שבחרו להמשיך את חייהם בברלין. הם חרדים לגורלנו כאן ומתכוונים להגיע ולבחור. ואח"כ, כמו שנהוג לומר: אלוהים גדול.
החלטתי לקראת הביקור שלי בברלין שלא להיסחף לזיכרונות על השואה. מהר מאד התברר לי שהשואה הולכת איתך לאן שתפנה. בכניסה למוזיאון הגדול ביותר בעיר, על שלט בולט, נכתב שבשנות ה-20 רוב התומכים במוזיאון הגדול ביותר אחרי הלובר, היו יהודים שלהם מוקדש המוזיאון. הם הושמדו. ואני שאלתי איך זה קרה שהמוזיקה והאמנות שהיהודים טיפחו והעמידו לרשותם של הגרמנים לא סינגרו עליהם. זאת ועוד, המסקנה מעוררת חלחלה: אין שום השפעה לאמנות על התנהגותם של עמים שמסוגלים להתבהם ולאבד צלם אנוש.
"מילים הן גאולה", ציטוט שמלווה את הספר שכתבה רייצ'ל גולדברג-פולין "כשנראה אותך שוב", שעיקרו סיפור אהבה מהמילה הראשונה ועד למילה האחרונה לבנה הירש שנרצח בשבי חמאס. וזה הוביל אותי לשיר של אליעזר (גזר) הלל "כשהאבק שקע": "שקט השתרר על הארץ, לא בכי, לא צחוק, לא אנחה אחת. רק משב תזזיתי של רפאה פילס לו דרך להיחלץ השתרבב לתוך פית זמבורה בודדה, הפריע שלוות הארכובית והשרביטן שבין אבני הקיר המתנשא שאל בקולו הצרוד: הגידו אתם שם למעלה הרואים הכל, מה נגמר בסוף, ניצחנו?". לא, אמרתי, אכלנו אותה.
