הניסיון שצברנו ב-44 שנות לחימה בלבנון מלמד שעוד מאותו דבר לא יפתור את הבעיה. עוד 200 מחבלי חיזבאללה הרוגים, עוד עשרה בניינים גבוהים שיקרסו לתוך ענני אש ואבק בדאחייה או בשכונה אחרת בביירות ואפילו עוד 20 כפרים הרוסים בדרום לבנון או מתקן תת-קרקעי בבקעת הלבנון לייצור רקטות שיחטוף פגיעה ישירה הרסנית – כל אלו לבדם לא יפתרו את הבעיה.
ארגון טרור במשימת הישרדות
חיזבאללה ימשיך להריץ אותנו למרחבים המוגנים, לפעמים יהיו גם נפגעים, שכן זו תכלית קיומו של ארגון הטרור. כל עוד חיזבאללה יוכל לממש את תכליתו עם הרקטות והכטב"מים שנשארו לו – הוא ימשיך לקבל סיוע מאיראן. כדי לגבש מענה שישים קץ לאיום מלבנון לשנים רבות צריך לקחת בחשבון שהמוטיבציה של אנשי הארגון נובעת מתערובת נפיצה של תפיסת עולם דתית שמתודלקת על ידי האייתוללות בטהרן וסיוע של משמרות המהפכה, לצד החיכוך עם צה"ל, שהפכו את חיזבאללה לכוח צבאי משמעותי.
לא פחות חשובה היא התמיכה של העדה השיעית בלבנון, שאופיינה במשך מאות שנים בהתקרבנות ותחושת קיפוח. לפתע, ב-40 השנים האחרונות חווים בני העדה תחושה משכרת של כוח וגאווה משום שחיזבאללה הוא המיליציה החמושה החזקה ביותר בלבנון שהיא לא צבא לבנון. וישנו גם ההיבט הכלכלי שמבסס את שליטת חיזבאללה בעדה השיעית – כיום הגדולה בעדות לבנון. מסורתית, פרנסתה של העדה התבססה על חקלאות הררית קשת יום וסמים. אבל תחומים אלו ספגו מכה אנושה בזמן מלחמת האזרחים בסוריה. לריק הזה נכנסו הארגונים הכלכליים והחברתיים שחיזבאללה הקים והסיוע הכספי – כמעט מיליארד דולר לשנה – שקיבל חיזבאללה מאיראן ובאמצעותה מימן את אלפי אנשי הקבע שלו. זו הייתה רשת הביטחון הכלכלית שהחזיקה את ראשיהם של בני העדה השיעית מעל פני המים גם בתקופת הקריסה הכלכלית הנוכחית של לבנון.
עובדות אלה מספקות הסבר לאיך זה שחיזבאללה, שנפגע צבאית, תפקודית, פיזית ומוראלית באופן אנוש במבצע "חיצי הצפון" בקיץ 2024 קם על רגליו בחורף 2026 – וחזר להילחם בנו.
עם מעט הסיוע הכספי שארגון הטרור עדיין מקבל מאיראן הוא מצליח לגייס צעירים לשורותיו, לשלם משכורות מצומקות לפעיליו ולקנות בשוק העולמי מאות רחפנים זולים, להרכיב עליהם ראש נפץ של RPG ולהנחיל לאזרחי ישראל תחושה מתסכלת של חוסר אונים. צריך להודות בצער שנשחקה ההרתעה שייצרו המודיעין והאש האווירית של צה"ל לפני שנתיים. גם הרס הכפרים שנמשך בדרום לבנון במקום ללחוץ את חיזבאללה להפסיק רק מגביר את זעמם של הכפריים ונותן לאנשי כוח רדואן לגיטימציה להילחם.
המוטיבציה הג'יהאדיסטית והתקווה שאיראן תתאושש אחרי המלחמה ותכיר טובה לארגון, מאפשרות לבכיריו להתעלם מהאבידות הקשות, מהבניינים שקורסים, מההתנגדות הגוברת כלפיו בלבנון ולהמשיך בכל הכוח.
האמת היא שחיזבאללה נמצא כעת במצוקה גדולה מכל הבחינות. מאות אלפי פליטים שיעים שברחו מכפרי דרום לבנון נותרו בלי קורת גג קבועה, הממשלה בתמיכת כל העדות בלבנון – כולל חלק מבני העדה השיעית – שוללת מחיזבאללה את הלגיטימציה לשאת נשק, ונעים קאסם אינו מצליח להיכנס לנעליו הגדולות של נסראללה. לכן הארגון וראשיו, בתיאום עם האיראנים, אימצו את הגישה שהעיקר להחזיק מעמד ולא להישבר עד יעבור זעם; בחיזבאללה מקווים שהטריק הישן – לנצח באמצעות אי-הפסד – שעובד כל כך טוב לארגונים ג'יהאדיסטיים בכל רחבי העולם, יעבוד גם להם. אם חמאס יכול אז גם הם, חיזבאללה, בטח ובטח יכולים.
האפשרויות הבאות של ישראל
במצב כזה, יש שתי דרכי פעולה אסטרטגיות שבאמצעותן יוסר האיום הנשקף לישראל מחיזבאללה. האחת: כיבוש לבנון כולל בקעת הלבנון תוך יצירת מצור על ביירות – פחות או יותר כמו מה שעשינו במלחמת לבנון הראשונה. מהלך כזה יאפשר אמנם את פירוק חיזבאללה מיכולותיו הצבאיות ויאפשר לממשלת ולצבא לבנון לסיים את המלאכה, אבל החסרונות מנקודת ראות ישראלית גוברים. צה"ל עייף ומשווע לכוח אדם לוחם ולתחזוקה של פלטפורמות הלחימה אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה. כיבוש לבנון יחייב את הצבא לשהות שם לפחות חצי שנה עד שיושג הסכם. גם הבידוד של ישראל בזירה הבינלאומית יגבר. סביר שטראמפ ובוודאי מדינות אירופה וערב ילחצו עלינו בטרם השגנו את מטרות המבצע. אין טעם למנות את כל רשימת החסרונות שיכולה להימשך.
מנגד, ישנה דרך פעולה נוספת, שיש לה סיכוי להצליח בלי לגבות מאיתנו מחיר בלתי נסבל: פעולה במקביל במספר ערוצים. הערוץ הראשון הוא לחץ והרתעה צבאיים שיספק צה"ל באמצעות תמרון ואש אווירית שיונחתו בהפתעה, יהיו תחבולתיים ומהירים ויתנהלו לטווח ומשך זמן מוגבלים אך משמעותיים. לא בטוח שמהלך צבאי כזה יפתור לחלוטין את בעיית רחפני הנפץ, אבל הוא ירחיק את חיזבאללה מהגבול ומהקו הצהוב ויכריח את המחבלים להתפזר. בהקשר זה איני בטוח שהפסקת אש בלבנון היא רעיון כזה רע. גם אם הפסקת אש כפויה תאלץ את צה"ל להימנע מהתמרון הגדול והמהיר, היא תיתן בינתיים למערכת הביטחון זמן להשלים את מאמצי הפיתוח וההצטיידות באמצעים להתמודדות לא רק עם רחפן נפץ אחד או שניים, אלא בעיקר עם נחילי רחפנים שעוד נפגוש כנראה בכל זירות הלחימה.
הערוץ השני שבו נדרש לפעול הוא בחזית המדינית. מו"מ אפקטיבי ומואץ (בניגוד לגרירת הרגליים הנוכחית בוושינגטון) בין ישראל לממשל הלבנוני. עצם קיומו של מו"מ כזה שולל מחיזבאללה את הלגיטימציה החוקית להציג עצמו כמגן לבנון, אבל המטרה האמיתית צריכה להיות הגעה למצב בשטח שבו אין איום על ישראל משטח לבנון (ומנגנון שיוודא שאכן זה קורה), בתמורה להשבת השטחים שצה"ל מחזיק בהם כעת בלבנון לצד תיקוני גבול קטנים.
הערוץ שלישי הוא הבטחת סיוע כלכלי לשיקום לבנון בתנאי שחיזבאללה יפסיק לפעול כמיליציה חמושה, כולל הקמת קרנות מימון על ידי סעודיה, קטאר וארה"ב, באופן שייצור אופק ומוטיבציה לבני כל העדות ולממשלה הלבנונית לבודד ולנטרל את חיזבאללה כדי להיחלץ מהמשבר. לצד זאת, יידרש סיוע בינלאומי אמריקאי, צרפתי ואמירותי לחיזוק צבא לבנון, כדי שהוא יוכל למלא תפקיד ממשי בפירוק חיזבאללה ככוח לוחם ומניעת שיקומו. הצעד השלישי, שחשוב לא פחות מהשאר בהיבט הכלכלי, הוא ניתוק חיזבאללה מהסיוע הצבאי והכספי האיראני.
אפשר להוסיף או לגרוע, אבל זה פחות או יותר המרשם שאם ייושם יש לו סיכוי להצליח. השאלה היא האם ממשלת ישראל הנוכחית, בראשות נתניהו, יכולה ומסוגלת ליזום מהלך רב-ערוצי כזה, לרתום אליו את הנשיא טראמפ ולהסכים לעסקה אמיתית עם נשיא לבנון עאון שתכלול ויתורים על שטחים בלבנון שהתועלת הביטחונית שלהם מפוקפקת.
