נכון לדקה ה-60 של גמר ליגת האלופות, פריז סן-ז'רמן החזיקה בכדור 76 אחוז מהזמן, כאילו מנגד עמדה עירוני טבריה נטולת גיא חדידה ולא אלופת אנגליה. מצד אחד, זה היה מרשים. מצד שני, זה לא היה שווה הרבה. עד לסיום נותרו עוד 30 דקות, ואפשר היה להישבע שזה בערך 300 פחות ממה שהיו דרושות לאלופת אירופה האו-טו-טו יוצאת כדי להבקיע. לפני כחודש פריז הייתה שותפה למה שאפשר היה ברצינות לטעון שהוא משחק הכדורגל הגדול בכל הזמנים – ה-4:5 על באיירן מינכן בחצי הגמר הראשון – אבל את מה שאפשר היה לעשות חמש פעמים מול אלופת גרמניה אי-אפשר היה לעשות אפילו פעם אחת מול ארסנל.
לנטרל לחלוטין יריבה עדיפה זה לא פחות מרשים מלהשמיד לגמרי קבוצה נחותה. אולי אפילו יותר. זו הייתה, במשך יותר משעה, גרסת ארסנל ל-0:5 של פ.ס.ז' על אינטר בגמר שעבר. כאשר החבורה של לואיס אנריקה מביאה את הפוטנציאל שלה לשיא, היא שורפת את המגרש. כאשר ארסנל ממצה את הפוטנציאל שלה, היא מכבה את האש. זה פחות מושך את העין של הצופה הנייטרלי, ברגעים הקשים אפשר היה להישבע שעל ארסנל הזאת כתבה משינה את השורה "גם הכדור שלנו שהפך למרובע", אבל כמומחיות כדורגל זה היה לא פחות גאוני מהלהטוטנות של סן-ז'רמן. אם הקסם של הפריזאים הוא כל כך קסום, אז גם לנטרל אותו זה פלא. פלא מכוער, משעמם, אבל פלא.
ההבדל היחיד הוא שכאשר הקבוצה הטובה יותר עושה את שלה, הסיפור גמור. כאשר הקבוצה הפחות טובה עושה את שלה ועולה ליתרון בדקה השישית כמו שקרה עם השער של קאי האברץ, היא בסך הכל דנה את עצמה למרדף ארוך כשהיא בתפקיד הארנבת. ארסנל כבשה את השער הראשון ומאז ליכסנה מבט לעבר השעון בתקווה שאם כך תעשה המחוגים יזוזו קצת יותר מהר. היא החזיקה מים בין הידיים וניסתה שלא יזלגו מבין האצבעות עד שהשופט ישרוק לסיום. בדקה ה-65 נזלה הטיפה האחרונה. כריסטיאן מוסקרה הכשיל את קבראצחליה ברחבה ודמבלה השווה ל-1:1. לך תנסה עכשיו, אחרי שעה של מחבואים, לצאת שוב מהקונכייה ולגנוב עוד אחד. היא לא האמינה שהצליחה פעם אחת, אז איך תצליח פעם שנייה?
פנדלים היה הכי טוב שארסנל יכולה הייתה להשיג, אבל הבעיה היחידה בפנדלים היא שהחוקה לא איפשרה לשחקני ארסנל לעמוד בין דויד ראיה לבין שחקני פריז. כאן להגנה שלה כבר לא הייתה משמעות.
