סטלה מאריס // קורמאק מקארתי } תרגום: אמיר צוקרמן } מודן } 248 עמ'
'סטלה מאריס' הוא הרומן האחרון שפירסם קורמאק מקארתי, חצי שנה לפני מותו. הרומן הוא שני בצמד רומנים המכונה 'הנוסע', ובהתאמה, סטלה מאריס הוא 'הנוסע 2'. הרומן הראשון עוסק בחייו של בובי, צוללן, נהג מרוצים ופיזיקאי שיוצא למסע לאחר שהוא מגלה כי אחותו התאבדה. האחות, אלישיה, היא גיבורת הרומן השני ומושא ביקורת זו. מבחינת כרונולוגיית העלילה, 'סטלה מאריס' מתרחש לפני הרומן 'הנוסע'. במילים אחרות, אנחנו יודעים את סופה המר של אלישיה.
אני מתעכב על כרונולוגיית פרסום הרומנים משני טעמים. הראשון הוא שאמנם רצוי לקרוא את הרומן הראשון כדי לקבל תמונה רחבה יותר של התמות המעסיקות את מקארתי, אבל זו לא חובה. הרומן 'סטלה מאריס' עומד בפני עצמו. הטעם השני הוא שבגלל הקִרבה היתרה למותו של מקארתי בגיל מופלג של 89, אין מנוס מלראות את הרומן הזה כצוואה של אחד הסופרים האמריקאים הגדולים ביותר במאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
הרומן עצמו מורכב משבעה מפגשים של אלישיה עם ד"ר כהן, פסיכיאטר של המוסד לחולי נפש (זמן הסיפור הוא 1972, אז עוד ניתן היה לומר חולי נפש) סטלה מאריס בוויסקונסין, שם היא אישפזה את עצמה. לטענת המוסד, היא מאובחנת כסכיזופרנית פרנואידית וסובלת מאילוזיות. למעשה הטקסט הוא תמלול של הדיאלוג בין אלישיה לד"ר כהן.
על מה מדברים אלישיה וד"ר כהן? ובכן, על הממשות. אלישיה היא מתמטיקאית מבריקה ורואה את העולם דרך משוואות ומספרים באופן העמוק ביותר האפשרי. יחד עם ידיעותיה בכל תחומי המדע והפילוסופיה היא פורסת בפני הפסיכיאטר את דעתה על הקיום, על גבולותיו, על שבריריות הידע והתודעה של הדברים, על חוסר היכולת לגעת בממשות בצורה שתניח את הדעת. שוב ושוב היא מתפתלת ומפתלת את דבריה באופן שסותר את עצמו ואינו מגיע לכדי תובנה מוצקה. בין לבין אנו נחשפים לאהבתה המייסרת לאחיה בובי, לעובדה שאביה היה חלק מ'פרויקט מנהטן' האחראי על פצצת האטום במלחמת העולם השנייה ול"ילד" — יצור מעוות שרק היא רואה. השיחות עצמן אינן מובילות לשום מקום, לא מבחינת הטבת מצבה של אלישיה וגם לא מבחינת ההבנה של הקורא, כל קצה חוט שד"ר כהן מנסה למשוך ולקשור (גם בשבילנו, הקוראים) נפרם לאלפי חוטים אחרים וכן הלאה עד שהטקסט נהיה כמעט שקוף.
למען האמת, כל מה שאומר על הטקסט הזה יחטא למהותו העמוקה והחמקמקה. זה ספר חריג בין חריגים, בלתי אפשרי לקריאה ובו-בזמן מעניק לקורא עונג עילאי השמור ליצירות אמנות בודדות. אוכל לומר מה אין בו: אין בו עלילה, אין דמויות שמתפתחות, אין תיאורי חלל או תיאורי נוף, אין קונפליקט אמיתי, אין נימות של דיבור, אין דמויות משנה, אין מעברי מקום, אין אירוע מחולל ואין התרה. הסופר האדיר שכתב אפוס אלים ומופרע ב'קו אורך דם' או שתיאר עולם נכחד בתיאורים עילאיים ב'הדרך' מגיש לנו צוואה שכולה הפניית עורף לתיאוריית הספרות. נדמה שאלישיה מדברת מפיו של מקארתי שבשנותיו האחרות התקרב אל המדעים המדויקים, או במילותיה של אלישיה: "אתה מסתכל על השמות האלה (הכוונה למתמטיקאים) ועל העבודה שהם מייצגים ואתה קולט שבהשוואה אליהם דברי הימים של הספרות ושל הפילוסופיה בנות ימינו צחיחים במידה שאי אפשר לתאר".
ואף על פי כן, מדובר ברומן גדול. אנושי עד העצם החשופה. טקסט שהוא עצמו מתפקד כניסוי במכניקת הקוונטים ובו הקורא, והקורא בלבד, קובע את תוצאות הניסוי, כלומר מעניק חיים ומשמעות לטקסט שלפניו. אתעכב על תמה אחת: שוב ושוב, במהלך השיחות, עולה עניין פצצת האטום שהוטלה על הירושימה ונגסקי בשלהי מלחמת העולם השנייה. 81 שנים אחרי, שוב מתחוור שהאירוע המשמעותי ביותר באנושות הוא השימוש בפצצת האטום. לא חסרו זוועות במלחמת העולם השנייה, כפי שכולנו יודעים, אך הפצצה הייתה חריגה מפני שהיא תוצר ישיר של תבונת האדם, של שכלול היכולת המדעית והבאתה לכדי רקיחת נשק יום הדין שיש ביכולתו, פשוטו כמשמעו, לחסל את האנושות. פצצת האטום היא הקצה של עידן הנאורות. מה שהתחיל כחלום על שחרור האדם הפך, בידיה של האנושות, לגיהינום שמאדה עשרות אלפי בני אדם בשניות ספורות. האם יש תקנה לאנושות שהטילה על עצמה את מלאך המוות בכבודו ובעצמו? האם המסקנה של אלישיה בדבר הממשות המטושטשת ביסודה היא לא תגובה למה שראו עיניו של אביה לאחר סיום הפרויקט? אתם יכולים לקרוא מאות עמודים רטוריים של 'קיצור תולדות האנושות' אבל למעשה אתם צריכים לקרוא את 'סטלה מאריס'.
הרומן מסתיים במילים: "כן. אני רוצה שתיתן לי יד. / בסדר. למה? / כי זה מה שאנשים עושים כשהם מחכים לסוף של משהו". התמלאתי צער כבד, לא רק על מותה הספרותי הממשמש ובא של אלישיה אלא בעיקר על מותו הממשי של קורמאק מקארתי, הסופר הגדול. •
