המבצע לכיבוש מבצר הבופור בדרום לבנון, שהסתיים אתמול לפנות בוקר, החל כבר לפני כמה ימים, כשכוחות קרקעיים רבים מחטיבת גולני, חטיבה 7, חטיבת גבעתי, חטיבת האש והיחידה הרב-ממדית חצו את נהר הליטני, כלשון צה"ל, "להסרת האיום הישיר על אצבע הגליל ומטולה".
מבצר הבופור הוא הרבה יותר מעוד נקודה טופוגרפית בדרום לבנון. המבצר הצלבני, שניצב על רכס גבוה באזור ברך הליטני, חולש על חלקים נרחבים מדרום לבנון ועל המרחב שמול אצבע הגליל - ולכן נחשב במשך עשרות שנים לאחת הנקודות האסטרטגיות והטעונות ביותר מבחינת ישראל. השליטה בו מאפשרת תצפית רחבה על השטח שסביבו, ובמערכת הביטחון ראו בו לאורך השנים נכס שממנו אפשר לנטר ולהרחיק איומים לעבר יישובי הצפון.
הבופור צרוב עמוק בזיכרון הישראלי. עד מלחמת לבנון הראשונה החזיקו בו מחבלי אש"ף, שניצלו את מיקומו הגבוה כדי לירות מרגמות וקטיושות לעבר יישובי הגליל ולשלוט בתצפית על צירי תנועה אפשריים של צה"ל צפונה. עם פתיחת מבצע "שלום הגליל" ב-1982, כיבוש המבצר הפך לאחד היעדים הראשונים של צה"ל. המשימה הוטלה על סיירת גולני, ובלילה שבין 6 ל-7 ביוני 1982 התנהל במקום אחד הקרבות הקשים והמוכרים בתולדות צה"ל. הלוחמים טיפסו אל ההר בציר צר ותלול, ונלחמו מטווח קצר בתוך תעלות קשר וביצורים. הקרב הסתיים בכיבוש המבצר, אך במחיר כבד: שישה מלוחמי ומפקדי הסיירת נהרגו, בהם מפקד הסיירת רס"ן גוני הרניק וסגן אביקם שרף.
לאחר נסיגת צה"ל לקו רצועת הביטחון ב-1985, השתנה תפקידו של הבופור: מנקודת פתיחה התקפית הוא הפך למוצב קדמי ומבודד בלב דרום לבנון. במשך כ-15 שנה ישבו בו לוחמי צה"ל בתוך מערך מבוצר, תחת אש מתמשכת של חיזבאללה. הדרך אליו כונתה "ציר הדמים" בשל המטענים והירי שגבו קורבנות רבים. עבור דור שלם של לוחמים ומשפחות, הבופור הפך לסמל של השהייה הממושכת והמדממת בלבנון.
הפרק הישראלי הקודם בבופור הסתיים בלילה שבין 23 ל-24 במאי 2000, עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. הכוחות פינו את המוצב תחת מעטה חשאיות, ולאחר מכן פוצצו את המתחם הצבאי שנבנה סביב המבצר כדי למנוע מחיזבאללה תמונת ניצחון במקום.
