היסטוריון בעזה // ז'אן-פייר פיליו } מצרפתית: עמית רוטברד } בבל } 224 עמ'
יש ספרים שכדאי לקרוא כי הם מספרים לך משהו שאינך יודעת, ויש ספרים שכדאי לקרוא דווקא כי הם מאלצים אותך לדעת. הספר 'היסטוריון בעזה' של ז'אן פייר פִילְיוּ, פרופסור צרפתי בן 63 מאוניברסיטת סיאנס פו שבפריז, שהקדיש את הקריירה המחקרית שלו ללימודי המזרח התיכון, שייך לקטגוריה השנייה.
במשך חודש ושלושה ימים, מדצמבר 2024 ועד ינואר 2025, השתלב פיליו במשלחת של הארגון ההומניטרי הבינלאומי 'רופאים ללא גבולות', וחי במה שקרוי "האזור ההומניטרי" שבדרום רצועת עזה. ספרו הוא תוצר השהות הזאת. זהו יומן עיוני, היסטורי ובעיקר חווייתי, שמשלב בין זיכרונות אישיים, סקירות גיאו-פוליטיות ותיעוד מצמרר של חיי היומיום תחת מצור ולחימה. דווקא מי שמתעקש, אחוז נקם, לטעון שאין חפים מפשע בעזה, כדאי שיתעמת עם עדותו של פיליו, שנכתבה בכל חומרת הרחמים, אם להשתמש בצירוף של המשורר יהודה עמיחי.
כל אחד מ-19 הפרקים הקצרים של הספר נפתח באירוע יומיומי קונקרטי ומתרחב לעבר ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך הנוראי, ששב ומתלקח לאורך עשורים ואינו מטופל. פרק על קור של דצמבר הופך לשיעור היסטוריה על מצב המים בעזה מאז תקופת הכיבוש העות'מאני ועד "מקורות". ביקור בחאן-יונס הופך להיכרות עם האמיר הממלוכי שנתן לעיר את שמה ב-1387. תקיפה אווירית על מנהל משטרת חמאס הופכת לסקירה של ההיסטוריה של פת"ח מאז 1965.
הספר מעורר אמינות לכל אורכו בזכות השילוב בין המבט הגיאו-פוליטי הרחב לבין התבוננויות במקרים קרובים, אנושיים להכאיב או להכעיס, תלוי בקורא. בהם התינוקת סילה בת שלושת השבועות, שמתה מהיפותרמיה, בת זקונים להורים עניים שאין ביכולתם לקנות לילדיהם דבר שיגן עליהם מפני הרוח. או ד"ר אבו-ספייה, ששכל את בנו בתקיפת מל"ט והחליט להתקדם לבדו בחלוקו הלבן לעבר שני טנקים ישראליים, לפני שנעצר בשדה תימן. או ד"ר אבו-נוג'ילה מבית החולים אל-עוודה שהופגז בארטילריה, אשר כתב זמן קצר לפני מותו על גבי הלוח המשמש בדרך כלל לתכנון ניתוחים: "מי שיישאר עד הסוף יוכל לספר את הסיפור הזה. עשינו כל מה שיכולנו. זכרו אותנו".
פיליו כותב בבהירות, וסגנון הכתיבה שלו הוא שילוב יוצא דופן של דייקנות היסטוריון ושל רגישות ספרותית. שפתו מאופקת, דמוית פרוטוקול. תאריכים ושעות, כמות משאיות סיוע ונקודות ציון, גילים של קורבנות ושמותיהם המלאים נמסרים בקפדנות יבשה.
זאת בדומה למסורת הכתיבה של הכותבים-ההיסטוריונים שעוזבים את הארכיונים ויוצאים אל השטח כדי לחיות בתוך האירוע שהם מתעדים. החל ב-ג'ורג' אורוול, שאמנם לא היה היסטוריון במובן האקדמי הצר, אבל במחווה לקטלוניה (וכך קרא לספרו) ירד לחזית מלחמת האזרחים בספרד, נפצע וכתב תיעוד יומיומי מן החפירות, ששילב עם ניתוח פוליטי חד. אורוול, כמו פיליו, סירב להיות תועמלן, והכיר בכך שכוחה של העדות מן השטח הוא גם הודאה במגבלות נקודת התצפית.
טימותי גרטון אש דומה אף הוא לפיליו בהיכרותו ארוכת העשורים עם האזור שעליו כתב. אש תיעד את התמוטטות הקומוניזם מתוך שהות בוורשה, בפראג ובברלין, ושילב את הניתוח ההיסטורי עם נוכחות אישית שלו בכיכרות. כאשר פיליו נוטש לעיתים את האיפוק לצרכים רטוריים, בעיקר כדי שנבין עד כמה אירוע הותיר בו חותם, הוא משתמש בחזרה אנפורית. כך בפתיחת הספר הבלתי נשכחת: "שום דבר לא הכין אותי למה שראיתי וחוויתי בעזה. שום דבר. כלום. שום דבר, לא השהיות הקבועות שלי מאז 1980 במובלעת הפלסטינית, לא הלימודים שלי, לא המחקרים, לא הקשרים, לא החברויות... שום דבר". כך גם ברגעים נוספים בספר, הנקראים במקצב של תפילה או קינה: "ראיתי את העיר עזה במבטם העז של אלה שנשבעו לחזור לשם, כי שם אדמתם ושם ביתם".
פיליו מציג מבט שנדמה כבלתי משוחד ומתרחק מטון של מניפסט. הוא מוקיע את חמאס ברצינות, מתאר את "הסיוט שבתוך הסיוט" של שלטונו, את ההימור הציני של סינוואר ביום הטבח, את ירי פיקות הברכיים נגד בוזזים ואת ההצגה התעמולתית סביב החזרתן של החטופות. הוא מבקר באותה מידה את הרשות הפלסטינית הקפואה, את שתיקת המשטרים הערביים, את הפסיביות האירופית ואת כישלונותיהם של ביידן וטראמפ אחריו.
הקריאה אכן מתישה בשלב מסוים, שכן שטף הסטטיסטיקות מכביד, ופיליו עצמו מודה בכך כשהוא מציין שראה רק חמישית מהרצועה, וגם אין לו עדות מן הצד הישראלי. פתרון שתי המדינות שהוא קורא לו עלול להיקרא בידי ישראלים כפשטני. אבל לקרוא את 'היסטוריון בעזה' אין פירושו להסכים עם פיליו. פירושו לפתוח חלון נדיר, אולי הנדיר ביותר בעברית, אל ההווה של עזה. זה שאיננו זוכים לראות. •
