הסכנה הגדולה ביותר בלכוון גבוה היא שתצא יומרני, קרינג', מביך. שיסתכלו עליך כאילו נפלת מהשמיים ולא באמת ברור מה אתה רוצה מהחיים של הצופים שלך. חמש וחצי שעות של סרט שואה שהוא בעצם מיני-סדרה על צעירה הולנדית שחווה משבר נפשי ורוחני באמסטרדם תחת הכיבוש הנאצי, זה לא בדיוק הנושא הכי נגיש שאפשר לדבר עליו. על הנייר, זה נשמע כמו מתכון לטקסט אקדמי מייגע או לפרויקט אמנותי מנותק. למי יש ראש לזה כשאנחנו עדיין במלחמה שלא נגמרת? אבל "אתי" היא יצירת מופת. לא פחות. הסדרה שיצר חגי לוי ("בטיפול", "הנערים") היא יצירה מסחררת שתופסת את הצופה בגרון מהרגע הראשון ולא משחררת עד הסיום.
ההברקה הגדולה ביותר של חגי לוי נעוצה בבחירה הסגנונית הנועזת שלו: לצלם את הכל באמסטרדם של ימינו. בלי תלבושות תקופתיות מעושות ובלי ניסיון מלאכותי לשחזר את שנות ה-40, זה קורה עכשיו. הבחירה הזו מבריקה דווקא בגלל שהיא מוחקת את המרחק הבטוח שההיסטוריה בדרך כלל מעניקה לנו, ואולי עם התלבושות והאיפור של פעם - הצפייה הייתה מרגישה בטוחה יותר. הרחובות האירופיים המודרניים והמוכרים הופכים את הסיפור לחי, כואב, לא מרפה. אין לה אייפון, אבל כשהיא שומעת רדיו - אפשר לדמיין שזה פודקאסט. היו הרבה ניסיונות גמלוניים להראות "איך השואה הייתה נראית היום" - ככה היא הייתה נראית.
ולמרות שהכל מצולם היום, בסביבה שוקקת חיים ועכשווית, סכנת המוות נוכחת ומורגשת בכל רגע ורגע. זהו הישג בימויי פנומנלי. הרוע והאיום לא זקוקים לתפאורה היסטורית קודרת כדי לחלחל; הם פשוט שם, באוויר הנקי של העיר. גם כשאתי מדברת בתשוקה על ספרים ופילוסופיה, וגם כשהיא שוקעת לתוך תהומות של דיכאון אישי, המחשבה הזו לא עוזבת אותך לרגע: עוד מעט, הכל גם ככה ייגמר. הידיעה על גורלה הבלתי נמנע מרחפת מעל כל פריים, והניגוד בין היותה אישה מלאת חיים, תשוקה, וחוכמה לבין הסוף הבלתי נמנע יוצר ציפייה אדירה.
כדי להחזיק משקל דרמטי כזה על הכתפיים צריך שחקנית של פעם בחיים, וזה בדיוק מה שיוליה וינדישבאואר מביאה למסך. וינדישבאואר מהפנטת. היא מצליחה לצקת לתוך דמותה של אתי שילוב נדיר של חיוניות יוצאת דופן, אינטלקט עמוק ושבריריות אנושית שהופכת את הצפייה בה לחוויה רגשית טוטאלית
קשה להתמסר ל"אתי" לחלוטין בהתחלה, כי היא לא תמיד נגישה או מתמסרת לחוקי הפורמט הטלוויזיוני. אבל בסוף, כשנכנעים לקצב שלה, מרגישים שמדובר בצפייה מיוחדת במינה. זו לא עוד סדרה שמעבירים איתה בינג' לילי חצי-מנומנם מול המסך כדי להעביר את הזמן. זהו אירוע תרבותי שבאמת מאמץ את המוח כמו ספר טוב, מטלטל את הנפש, ומשאיר אותך פתוח עם הרבה מאוד שאלות – ועוד יותר מחשבות. מחשבות שרצות כל הזמן.
בקטנה
דבר אחד קצת חסר בכל הסיקור הטלוויזיוני הנלהב סביב כיבוש הבופור: איך זה עוזר לנו? בדגש על - איך זה עוזר לנו עכשיו. כרגע. לא סמליות. מעשים. "הישג תודעתי ואסטרטגי", קראו לזה במהדורה המרכזית של ערוץ 14 והוסיפו עוד קלישאות עוד "הזדמנות לפתרון אמיתי". נמתין.
