מילי אינדיג (36) עברה בחודש ינואר לקפריסין עם זוגתה, נופר.
"בשנתיים-שלוש האחרונות היה מאוד מורכב בישראל", אומרת אינדיג, "האבל הכבד שכל המדינה שלנו שקעה בו, הסטרס בגלל המצב הביטחוני, זה ממש הורגש אצלנו בבית. בנוסף, אבא שלי נפטר לפני שנתיים, אז היה לנו גם את האבל של המדינה וגם את האבל הפרטי והרגשנו שאנחנו שוקעות לדיכאון. אנחנו מתכננות להיכנס להריונות בקרוב והרגשנו שלא יהיה נכון לעשות את זה כשאנחנו בכזה מצב נפשי".
לדבריה, גם המצב הכלכלי תרם להחלטה. "העסקים שלנו חוו פגיעות משמעותיות בגלל המלחמה, ובשילוב עם עליות המחירים, זה גרם לנו להרגיש שבאמת יותר קשה כאן כלכלית. כיום שתינו עובדות מהבית בצורה דיגיטלית. אנחנו ממשיכות לעבוד מול ישראל, מאוד נהנות לעבוד עם ישראלים, אבל אין ספק שיותר קל לעבוד כשאין בחוץ מלחמה, סירנות, אזעקות או לחץ מתמיד שחודר לך לתוך הנשמה. גם לא יוצא לנו להתגעגע לארץ כי אנחנו מגיעות המון".
אינדיג מספרת שהמעבר למדינה זרה לא לווה בקשיים: "הכל היה מאוד קל מההתחלה. קיבלו אותנו בפנים מאוד יפות ואת כל השירותים הרפואיים וכל מיני דברים אחרים אפשר לעשות בצורה פרטית בעלויות סבירות. גם את הכלבים שלנו קיבלו בזרועות פתוחות. שכרנו בית מרוהט קומפלט וכל העלויות הרבה יותר זולות מישראל".
עד מתי יהיו שם? "המטרה היא לגדל את הילדים שלנו בישראל. זה יכול להיות תוך שנה-שנתיים או חמש. נגיע גם להצביע בבחירות הקרובות כי עתידה של המדינה חשוב לנו".
דודו זכאי (45), נשוי ואב לשניים, מסייע לישראלים בתהליך הרילוקיישן לפראג, לשם עבר בעצמו לפני כשנה. "אני עובד בפראג כבר 12 שנה", הוא מספר, "ב-7 באוקטובר כבר רציתי לעבור לשם אבל אשתי הטילה וטו על ההחלטה ונשארנו בארץ. קיבלנו מאוד קשה את המלחמה, וביוני, כשטיל פגע בשכונה שלנו בתל-אביב, החלטנו לעזוב. הרגשנו שאנחנו רוצים שלווה".
איך החיים בחו"ל? "זו פריחה ושגשוג לעבור לעיר כמו פראג", הוא אומר, "יש פה שלווה. אין פה כאוס, עלויות המחיה נמוכות משמעותית בכל תחום לעומת ישראל. גם אין פה אנטישמיות. הבן שלי הולך לבית כנסת עם כיפה על הראש ביום שבת. הצ'כים מאוד אוהבים את ישראל".
בשילוב של עצב ושמחה, זכאי מספר כי "המלחמה תרמה לי לעבודה בטירוף. מאז 7 באוקטובר עזרנו למעלה ממאה משפחות וסטודנטים שעברו לגור פה". הוא מזהיר כי "השנה הראשונה למעבר מאוד קשה. יש קשיי הסתגלות, מתגעגעים למשפחה ולחברים והילדים מאוד מתגעגעים לחברים שלהם. צריך ליצור הכל מחדש וזה המבחן למשפחה שעוברת. עם זאת, יש פה קהילה ישראלית מאוד גדולה ומגובשת שעושה מפגשים וטיולים משותפים".
מה בעתיד? "אין מחשבה לחזור אי פעם לישראל", מצהיר זכאי, "מבחינתי סגרתי דלת כי אני חושב שישראל אבודה. אני פסימי. לא רואה את ישראל חוגגת 150 שנה".
