כדור אחד ומיוחד
ספיר ברמן | יפן ודרום־קוריאה 2002
הרומן שלי עם הכדורגל ידע הרבה רגעים מרגשים, אבל יש טורניר אחד שחרוט בזכרוני כנקודת מפנה – גביע העולם 2002. הייתי אז בסך הכל בת שמונה, גיל שבו הכל נראה גדול מהחיים, והטורניר הזה הרגיש כמו חגיגה ענקית וצבעונית שנמשכה חודש שלם. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת מהי העוצמה של המשחק הזה, ואיך הכדורגל מסוגל לחבר עולם שלם סביב כדור אחד.
אחד הדברים שהכי הוקסמתי מהם היה הכדור הרשמי של הטורניר, ה”פיברנובה”. העיצוב שלו היה שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו עד אז: במקום המשבצות השחורות־לבנות המסורתיות, הוא עוטר בצורות מוזהבות ואדומות שנראו כאילו נלקחו מסרט מצויר. הוא נראה לי כמו משהו קסום.
אני זוכרת שביקשתי מאבא שלי בכל לשון של בקשה שיקנה לי את הכדור המיוחד הזה. עבורי זה באמת היה כדור של פעם בחיים. ולראייה, הוא שמור אצלי בגאווה גם היום ב־2026 – 24 שנים אחרי!
מעבר לעיצוב, המשחקים עצמם סיפקו דרמה בלתי נשכחת שהגיעה לשיאה בגמר הגדול בין ברזיל לגרמניה. המתח באוויר היה בשיאו, והמפגש בין רונאלדו לאוליבר קאן בשער הגרמני הרגיש כמו קרב טיטאנים.
הרגע שלא אשכח לעולם מהגמר הזה היה השער השני של ברזיל: כדור רוחב נשלח לעברו של ריבאלדו, אבל במקום לבעוט הוא פתח רגליים בחוכמה והשאיר את הכדור לרונאלדו, שהתמקם מאחוריו וכבש. זה היה רגע עוצר נשימה שבו הבנתי, כילדה קטנה, את היופי העמוק של המשחק. גיליתי שאפשר לבשל שער מדהים מבלי לגעת בכדור בכלל. גאונות טהורה.
המונדיאל הזה עשה לי משהו עמוק בלב. הוא גרם לי להבין שכדורגל הוא לא רק משחק של 22 שחקנים שרצים אחרי כדור, אלא שפה, תשוקה ותרבות שלמה. הטורניר הזה נטע בי את הידיעה שכדורגל הוא המקום שבו אני רוצה להיות, והוא עיצב את הדרך שבה אני חווה, מבינה ואוהבת את המשחק עד היום.
ביקשתי מאבא שלי שיקנה לי את הכדור הזה. הוא שמור אצלי בגאווה גם היום, 24 שנה אחרי!
פאטה מורגנה. שפיגלר
(משה מילנר, לע"מ)
תודה, מוטל'ה
דב נבון | מקסיקו 1970
את המונדיאל הראשון שלי לא אשכח לעולם. זה נשמע כמו קלישאה, אני יודע, אבל תחשבו על זה רגע: כמה ישראלים יכולים לספר שבמונדיאל הראשון שלהם השתתפה נבחרת ישראל? כנראה שנפלתי על הדור הנכון. תודה, מוטל'ה.
הייתי ילד בן 11 כששיחקנו במקסיקו 70'. היה לנו רדיו גדול ומצ'וקמק בסלון, שלקח זמן עד שהיית מוצא בו את התחנות, וגם אז שמעת את השידורים עם הפרעות ורעשי רקע. טלוויזיה עוד לא הייתה לנו בבית בקריית־אונו, אבל באותה תקופה המשחקים מגביע העולם ממילא הגיעו אלינו בדיליי של יום במקרה הטוב.
למזלי, הייתה לי טלוויזיה בראש. הייתי יושב צמוד לרדיו ומנסה לדמיין את המשחק. את הפרצופים של השחקנים הכרתי מהקלפים של "העולם המופלא", כך שלא הייתה לי בעיה לדמיין בראש אותם ואת המהלכים שלהם. דמיינתי שאני על הספסל של ברזיל או אנגליה או מי שזה לא יהיה, ותוך שנייה אעלה על המגרש ואהיה הרבה יותר טוב מהשחקנים. אכבוש שערים וכולם יעריצו אותי. גם בהמשך, כשצפיתי במשחקים בטלוויזיה שחור־לבן שאבא שלי קנה, דמיינתי שהמאמן אוטוטו מכניס אותי למגרש.
ואם כבר דמיון, ההופעה של נבחרת ישראל במונדיאל הייתה משהו מעבר לכל דמיון. דבר שלא קרה עד אז, דבר שלא קרה מאז. פאטה מורגנה במקסיקו.
במשחק הראשון הפסדנו 2:0 לאורוגוואי, ואז הגיע הרגע הגדול מול שוודיה באצטדיון בטולוקה. השוודים הבקיעו ראשונים, אבל לקח לנו רק כמה דקות להשוות. עד היום אני זוכר את האקסטזה של השדר נחמיה בן־אברהם, את האופוריה, את הצרחות, עם פאוזה קטנה בין כל מילה: "שעררררר! שפיגלר! עשה את זה! יופי!... שער כזה יכול להיות גם בגמר!"
לגמר לא הגענו, אגב. במשחק השלישי הוצאנו 0:0 מכובד מאיטליה ובזאת הסתיימה תרומתנו לאירוע, אבל שתי נקודות משלושה משחקים היו בהחלט מקור לגאווה לאומית. איטליה דווקא כן המשיכה עד הגמר וקיבלה שם בראש 4:1 מפלה והלהקה שלו.
מונדיאל או לא מונדיאל, האהבה הגדולה שלי עד היום זו הפועל ת"א, אבל רגעי הקסם האלה יישארו איתי עד סוף חיי. או עד הפעם הבאה שנבחרת ישראל תעלה. מה שיבוא קודם.
כמה ישראלים יכולים לספר שבמונדיאל הראשון שלהם השתתפה נבחרת ישראל?
החגיגות שלפני הדמעות. רונאלדו
(Shaun Botterill, Hulton Archive)
הטורניר שהציל אותי
מאור מליקסון | צרפת 1998
במונדיאל 1994 הייתי בן עשר, והתאהבתי במשחק בזכות רומאריו ושרשר המשה דמאיו שלו. משיכת הכדור, הקלאס, הפאלש. הוא היפנט אותי. אבל הטורניר שנערך ב־1998 הפגיש את כל גיבורי ילדותי לטורניר אחד ששינה את חיי.
הייתי כבר נער בן 14, שחקן די מוכשר אבל רזה וחסר מוטיבציה, שמשחק כדורגל בערבים וגונב שוקו ולחמניות מארונות חשמל בבקרים. כמו באטמן, רק שלוך.
באותה תקופה חשבתי לוותר על הכדורגל, אבל המונדיאל בצרפת מילא אותי מחדש בתשוקה למשחק והחזיר אותי למסלול. אלו היו הימים שלפני מסי וכריסטיאנו אז עוד הצלחנו להתרגש מבני אנוש, וטוב שכך, כי התאהבתי שם בשחקנים מהסוג של פעם: באטיסטוטה, ברגקאמפ, באג'יו, אוקוצ'ה, ורון, הנרי, ומעל כולם כמובן אליל ילדותי - ביחד עם גיל ססובר - רונאלדו לואיז נזאריו דה לימה, שגם נבחר למצטיין הטורניר.
ואיזה טורניר זה היה. מייקל אואן הציג את עצמו לעולם עם השער מול ארגנטינה, לורן בלאן הבקיע שער זהב בהארכה מול פרגוואי, דייויד בקהאם הורחק מול ארגנטינה והפך לאויב העם, וברגקאמפ שלי התעלל באותה ארגנטינה ברבע הגמר.
אלו גם היו הימים של לפני ה־xG והשליש המרכזי, כשעוד היה רק חצי שלך וחצי של היריבה. ימים שבהם לא ידעת כמה כל שחקן רץ וזה גם לא עניין אותך. לא ספרת בכמה מאבקים ניצח כריסטיאן ויירי, או כמה מסירות מקדמות בעזרת החניכיים היו לאדגר דווידס. לא היית מנתח את המשחק, היית עסוק רק בלהתרגש ובלספור שערים.
רציתי שברזיל תזכה, הרי האליל שלי היה הכוכב שלה. הוא עשה קסמים שם למעלה בחוד, יחד עם בבטו שהיה מרים את החולצה עד הגרוגרת. אבל לזינדין זידאן, שבאותה תקופה עוד היה נוגח בכדורים ולא בבני אדם, היו תוכניות אחרות, והוא סחב את צרפת לזכייה ראשונה אחרי 0:3 בגמר המפורסם שבו רונאלדו עלה עם קלקול קיבה/התקף חרדה.
לא אשקר, היו שם קצת דמעות, וההורים שלי ניסו לעודד אותי בכך שקנו לי את הכדור הרשמי של המונדיאל. לא עניין אותי שהוא שקל כמו רנו קליאו הדור הראשון, לקחתי אותו כל יום למגרש הקטרגל ביבנה, שם ניסיתי להשתלט על הכדור כמו לאודרופ, להקפיץ מעל שחקן כמו בלאנקו או לנגוח כמו סמוראנו.
אותו טורניר ממש נתן לי כוחות מחודשים לא לוותר. פתאום היו לי דמויות לחיקוי, שחקנים להעריץ, מהלכים להעתיק. בדיוק כמו שאני בטוח שאחרי הטורניר הקרוב יגיע למגרשי הקטרגל דור חדש של ילדים שינסו לכדרר כמו לאמין ימאל, להבקיע כמו ארלינג הולאנד או להחמיץ כמו פראן טורס.
בגיל 14 חשבתי לוותר על הכדורגל, אבל המונדיאל מילא אותי מחדש בתשוקה למשחק והחזיר אותי למסלול
תופעת טבע על־אנושית. מראדונה וחבר
(CARLO FUMAGALLI, ASSOCIATED PRESS)
הקוסם שהיפנט אותי
מוקי | מקסיקו 1986
ב־1986 הייתי בן 11, תלמיד כיתה ה'. את פלה אני והחבר'ה שלי לא הספקנו לראות, אבל את דייגו מראדונה קיבלנו בזמן אמת, והוא היה הדבר הכי מדהים שראינו. ידעת שבכל רגע שהכדור יהיה אצלו הוא יחולל קסם. את הגמר מול מערב־גרמניה ראינו על מסך גדול בבסיס פלמחים שליד יבנה, שם הקרינו אותו לכל המשפחות. ההתרגשות הזאת המשיכה ללוות אותי הרבה שנים לאחר מכן.
האם חלמתי להיות כמוהו? ממש לא. בגיל הזה חלמתי להיות מייקל ג'קסון או ג'ורג' מייקל, לא כדורגלן. שיחקתי גם כדורסל כמה שנים.
אבל בתור ילד הרגשת שאי־אפשר לגעת במראדונה, שהוא לא דומה לאף שחקן אחר שאתה רואה. הוא פשוט עף על המגרש ולא נגע בדשא. היום, כשאני שוב צופה בקטעים מפעם, אני מבין מה היה מדהים בו: הוא לא היה אתלט ולא נראה כמו ספורטאי־על; הוא היה איזה גוצון, כמו כל אחד ברחוב. מה שהוא עשה לכדורגל הקשוח והשמרני של אז, היה בגדר נס.
ברור לחלוטין שמה שנשאר מהמונדיאל הזה 40 שנה אחרי, וגם מהטורנירים שאחריו, היה בעיקר הרקדן הלא ייאמן הזה. לא התוצאות או המשחקים, אלא התחושה שיש פה סופרמן, תופעת טבע על־אנושית. הדבר היחיד שהזכיר את הרגעים האלה זה לראות את לאו מסי – עברו 20 שנה עד שהרגשתי שוב את התחושה המופלאה הזאת, כשצפיתי בו משחק.
זה לא מקרי ששני הקוסמים הכי גדולים בתולדות הכדורגל מגיעים מארגנטינה. הם נראו לנו אז כמו חייזרים. יש בכדורגל שלהם, בתשוקה העצומה של הקהל והשחקנים, משהו שונה מכל דבר אחר, אולי דומה רק לנבחרת ברזיל. ואחרי שאותה ברזיל הפסידה בפנדלים לצרפת ברבע הגמר, היה לי ברור שהדרך סלולה, והמכשף הבלתי אפשרי הזה הולך לזכות במונדיאל. אבל מבחינתי, גם ככה, בלי שום תואר רשמי, מראדונה היה ויהיה אלוף העולם.
דייגו מראדונה לא היה אתלט אלא גוצון מהרחוב. מה שהוא עשה לכדורגל הקשוח והשמרני של אז היה בגדר נס
הרגליים של סיזיפוס האיטלקי בגדו בו. באג’יו
(LUCA BRUNO, AP)
כשבאג'יו בעט לשמיים
עינב שיף | ארה"ב 1994
אף אחד לא מספר לילד בן שבע שהמונדיאל הראשון שלו חייב להיות זה שיציל את הכדורגל. לחיות בישראל בגיל ובשנים הללו - או בעצם לחיות בישראל בכל גיל ובכל זמן - זה ממילא לא דבר של מה בכך, ואין צורך להוסיף עוד משקל על הכתפיים. אז טורניר הספורט החשוב והאהוב מכולם עמד בפני קטסטרופה בגלל מונדיאל מחורבן ארבע שנים קודם, בסדר. זה לא שהילד עולה ב־11 של ברזיל ליד רומאריו ובבטו. אבל מה עושים כשהשופט מכניס את המשרוקית לפה, ואחר כך במשך חודש אי־אפשר לדבר עם הבן־אדם שעבר לחיות לפי שעון ארה"ב והוא בקושי יודע מה נמצא מעבר לחיפה?
מילא ברזיל, הולנד וארגנטינה – פתאום גם רומניה ושוודיה הן סלע קיומנו, ושעות שינה הופכות למטרד. ואז איטליה נכנסת לפעולה, מפגינה את אותה היכולת שמשאירה אותה בבית היום, אבל יש לה את רוברטו באג'יו, ומתברר שכל העולם כולו (או לפחות מצב הרוח של ילד בן שבע) תלוי על חוט השערה, כלומר הצמה. את ההשלכות של שער הניצחון שלו בשמינית הגמר מול ניגריה קלטו גם במכון הסיסמוגרפי. את הצרחות אחרי הגול שהעיף את ספרד ברבע הגמר שמעו גם המלאכים ששמרו על הנבחרת הזאת. אחרי עוד צמד שלו, מול בולגריה בחצי, נראה כאילו הכל מוכן לסיפור סינדרלה שסופו המושלם יככב במוסף המונדיאל של העיתון גם אחרי יותר מ־30 שנה ושבעה מונדיאלים.
אבל את המונדיאל המופלא של 1994 סיים גמר מ־1990: שתי נבחרות עייפות ודי בינוניות, שנקלעו ביום חם מדי לחוויה שבה המוני אמריקאים ואמריקאיות מנסים להבין איך המקבילה האולטימטיבית של משחק מספר 7 נגמרת בלי שערים והולכת לפנדלים. ובכל זאת, הרחק־הרחק מאצטדיון הרוז בול בפסדינה, ישב ילד בן שבע מול הטלוויזיה וניהל משא ומתן עם אלוהים על קבלת הדבר היחיד שעניין אותו: שבאג'יו יכניס את הכדור. רק הוא, לא יותר מזה. אפשר להפסיד, כנראה שנפסיד, רק לא בגלל שהרגליים של סיזיפוס האיטלקי בגדו בו בדיוק כשהוא מצליח להתייצב בראש ההר. כמובן שהוא בועט לשמיים, וילד בן שבע למד שאלוהים יכול להופיע פעם בארבע שנים בצורת טורניר כדורגל – אבל חוץ מזה הוא לא מתחייב לכלום.
הרחק־הרחק מאצטדיון הרוז בול בפסדינה, ישב ילד בן 7 מול הטלוויזיה וניהל משא ומתן עם אלוהים על קבלת הדבר היחיד שעניין אותו: שבאג'יו יכניס את הכדור. רק הוא, לא יותר מזה
נשבר לנו הלב. קרויף ובקנבאואר
(Peter Robinson - EMPICS, PA Images via Getty Images)
כשסבתא קיללה ביידיש
צביקה הדר | מערב גרמניה 1974
גדלתי בבית חולה כדורגל. הפועל באר־שבע זרמה לנו בדם, אבל בקיץ ההוא כולנו היינו הולנדים. נבחרת האורנג' של יוהאן קרויף החתיך הייתה החלום הרטוב. יפי הבלורית, מלח הארץ. לכ־ו־ל־ם שם היה שיער ארוך, כאילו חברי להקת הבי־ג'יז הפכו לכדורגלנים, וכמה שהשיער היה ארוך ככה המכנסיים היו קצרים. ההולנדים שיחקו מדהים, טוטאל פוטבול שפירק את ארגנטינה 0:4 ושלח הביתה גם את האלופה ברזיל. ואז הגיע הגמר.
בעיניים של ילד בן שמונה, העולם הוא מקום מאוד ברור: יש טובים ויש רעים. אין אמצע. בגמר מונדיאל 1974 לא הייתה שאלה מבחינת אף ישראלי, לא משנה אם הוא בן שמונה או 80: הולנד הם הטובים, גרמניה הם הרעים. הנבחרת של פרנץ בקנבאואר וגרד מולר (או מילר, לכו תדעו) והמאמן שלה שחבש איזה כובע קסקט מוזר, סימלה את כל מה שבוער לכולנו בזכרונות גם היום. המשחק נערך באצטדיון האולימפי במינכן, שנתיים אחרי האולימפיאדה המקוללת, מה שרק העצים את הרגשות הטעונים ממילא.
ישבנו בסלון עם כל השכנים מול טלוויזיה "נורמנדה" עם אנטנה על הגג, והתפללנו לשני דברים: שננצח את המכונה הגרמנית ושלא יהיו הפרעות קליטה. אבא לבש מכנסיים ארוכים וגופייה, כמיטב האופנה של אותה תקופה. סבתא ישבה על הכורסה, ובכל פעם שגרמני נגע בכדור אמרה ביידיש "יימח שמם".
זה התחיל כמו בחלומות הכי כתומים שלנו: קרויף סחט פנדל כבר בדקה השנייה, ונייסקנס עשה 0:1. צרחות, חיבוקים, טירוף. אבל הגרמנים יימח שמם השוו די מהר בפנדל משלהם, ואז הגיעה הדרדל'ה של מולר/מילר ששברה לנו את הלב. לא רק לנו - לכל המדינה.
לפחות שנה אחר כך באר־שבע זכתה באליפות הראשונה שלה. מסתבר שיש אלוהים והוא אדום, לא כתום. מונדיאל שמייח לכולנו.
בגמר לא הייתה שאלה: הולנד הם הטובים, גרמניה הם הרעים
המלך. פושקאש (משמאל) בגמר
(Foto Ferdi Hartung, DPA/Picture Alliance via Reuters)
11 המופלאים מהדנובה
אבינעם פורת | שווייץ 1954
ב־1954 הייתי בן עשר. גם עכשיו, אחרי 72 שנה, אני מתקשה להבין איך בגיל הזה, עוד לפני שכתבתי בעברית ללא שגיאות, כבר ידעתי בעל פה את הרכב נבחרת הונגריה. גם עכשיו אני עדיין יכול לדקלם את שמות 11 המופלאים מהדנובה. וגם עכשיו אני משוכנע שזו הייתה הקבוצה הגדולה ביותר שעלתה על מגרש כדורגל.
זו הייתה חבורה של רבי־אמנים, כמו בדירוג שחמט. נתנו מט לכל יריבה. רגע השיא הגיע חצי שנה לפני המונדיאל, במשחק ידידות עם יוקרה רשמית מול אנגליה. עד אז אף נבחרת לא־בריטית לא יצאה מוומבלי בלי להפסיד. הונגריה? עשתה ממנה נקניקיות - 3:6 פנומנלי. האנגלים המסכנים כיבדו את ההסכם בין ההתאחדויות, הגיעו לגומלין ידידותי וחטפו גם בבודפשט - 7:1.
את המשחקים לא ראינו, רק שמענו. כמו בסרט "מסע העסקים של אבא" בבימויו הגאוני של אמיר קוסטוריצה, גם אנחנו הקשבנו לרדיו עשוי מעץ. לא היינו צריכים לראות כדי להבין שאין גדולה כמו הונגריה. את ההרכב קראנו בהברה אחת: גרושיץ'־בוז'נסקי־לוראנט־לנטוש־בוז'יק־זכריאש־בודאי־קוצ'יש־היידקוטי־פושקאש־צ'יבור. היהלום שבכתר היה כמובן פרנץ פושקאש. הדבר הראשון שילדים בישראל למדו אחרי לימודי התורה זה שהוא המלך הבלתי מעורער של הכדורגל.
גם במונדיאל הכל דפק כמו שעון שווייצרי כמעט עד לרגע האחרון. נבחרת הפלא פירקה 0:9 את דרום־קוריאה ו־3:8 את מערב גרמניה, השחילה רביעייה לברזיל ברבע הגמר ורביעייה לאורוגוואי בחצי - ובגמר שוב חיכו הגרמנים.
חשבנו שזה יהיה עוד משחק לפרוטוקול, ואחרי שמונה דקות הונגריה כבר הובילה 0:2, אבל גרמניה השלימה קאמבק וניצחה 2:3. "הנס של ברן" קטע להונגרים ארבע שנים ו־31 משחקים ללא הפסד. גם העובדה שכבשו 27 שערים במונדיאל אחד - שיא שלא נשבר עד היום - לא ניחמה אותם. גם לא אותנו. גול מספר 28, שוויון של פושקאש בדקה ה־85, נפסל בגלל נבדל שנוי במחלוקת. איפה ה־VAR כשצריך אותו?
גם בגיל 82 אני משוכנע שהונגריה הייתה הגדולה ביותר שעלתה על המגרש
זכייה עם כוכבית. פסארלה מניף את הגביע מול הרודן וידלה
(HEINZ DUCKLAU, AP)
משחק השרוכים של החונטה
יורם ארבל | ארגנטינה 1978
למונדיאל הראשון בקריירה שלי, בשנת 1978 בארגנטינה של ימי החונטה הצבאית, הגעתי אחרי 16 שנים בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. חזרתי מניו־יורק לישראל ב־1977 כשדר הספורט הראשי של רשות השידור. עודד בן־עמי תפס את מקומי כמגיש "מבט ספורט", ואני נבחרתי לשדר יחד עם דן שילון ונסים קיוויתי ז"ל.
עם כל שדר יצאו גם טכנאי וצוות עוזרי הפקה.
התמקמנו במלון פלאזה בבואנוס איירס, שנחשב למפואר בעיר. אחד הרגעים המוזרים שאני זוכר התרחש יומיים לפני משחק הפתיחה, כשבמלון נערכה קבלת פנים לקולונל וידלה, ראש החונטה. לקראת המונדיאל בנו בארגנטינה תחנת טלוויזיה חדשה. היא שידרה בצבע, והכל היה חדש ומודרני, עם אולפנים רבים.
בימים ההם עבדנו עם בזק על בסיס קווי שידור. לא היו מחשבים ולא טלפונים ניידים. היה לנו משרד, כמו לכל תחנת שידור. השידור נותב מהמגרש אל המשרד, ומשם הועבר לארץ.
לאותו משחק מפורסם ברוסאריו, שבו ארגנטינה הייתה צריכה לנצח את פרו בהפרש של ארבעה שערים כדי לעלות לגמר, נסעתי עם המפיק בני עורי בטרמפים. לא היו טיסות בגלל הערפל, והרכבת הייתה עמוסה מאוד. שני ארגנטינאים טובי לב הציעו לנו להצטרף אליהם. למרות שקיבלנו הוראות מגורמי הביטחון בישראל לא לנסוע עם זרים, בטח לא עם כאלה שמציעים לנו מיוזמתם, החלטנו לנסוע.
בני אמר שזה מסוכן וחשש שיפגעו בנו, אבל אני אמרתי לו: "עזוב שטויות". יצאנו לנסיעה של כארבע שעות, עם לא מעט חששות לגבי הדרך והיעד. בדרך הם הזמינו אותנו לאכול, וכשהגענו לרוסאריו הצענו להם לבוא איתנו למשחק. הם סיפרו שכבר יש להם כרטיסים לתא הכבוד.
המשחק ההוא ידוע לשמצה עד היום, והוא הסתיים ב־0:6 לארגנטינה. שידרתי אותו, והבנתי שמשהו בו לא בסדר. הוא היה יכול להיגמר גם 0:12. אומרים שעד היום הפרות עוברות מארגנטינה לפרו בתמורה.
ובנימה אישית עוד יותר: יום חמישי, 11 ביוני, יהיה ציון דרך משמעותי עבורי. אזכה לשדר בו את משחק הפתיחה של המונדיאל השביעי בקריירה שלי, בין מקסיקו לדרום־אפריקה באצטדיון האצטקה המיתולוגי, שבו שידרתי לפני 40 שנים את המשחק הגדול ביותר בקריירה שלי - רבע הגמר בין ארגנטינה לאנגליה במקסיקו 1986. הוא כלל את אחד הרגעים המכוננים והשנויים במחלוקת בתולדות הכדורגל, שער יד האלוהים של דייגו מראדונה. עבורי זו סגירת מעגל, ואני שמח שהבינו את הפוטנציאל הרגשי והטלוויזיוני של חזרה שלי אל “זירת הפשע”.
למשחק הידוע לשמצה מול פרו נסענו בטרמפים, למרות שאסרו עלינו. שידרתי אותו, והבנתי שמשהו לא בסדר
לכל שבת יש מוצאי שבת. פלה וגארינצ’ה
(PA Images Archive, PA Images via Getty Images)
הפלא שהחליף את פלה
רוני סומק | צ'ילה 1962
למונדיאל הזה אני קורא מונדיאל הטרנזיסטור. בישראל מודל 1962 אין טלוויזיה, וכל הכדורגל התגלגל מפיו של השדרן נחמיה בן־אברהם. וכשאני כותב את שמו אני מוחא כפיים לקולו, ליכולת להלהיב, ליכולת לשכנע שאנחנו יושבים ביציעי האצטדיון הלאומי בסנטיאגו דה צ'ילה.
הייתי בן 11. ילד שכבר ראה עם דוֹד אמנון כמה משחקים באצטדיון באסה ביפו. הייתי מכביסט שידע גם להעריץ את יעקב חודורוב, שוער הפועל ת"א, ואת נחום סטלמך, ראש הזהב מהפועל פ"ת. אבל את הכדורגל שלא ראינו פיזית יכולנו רק לדמיין.
ופתאום הנה מונדיאל. חיכינו לגלות מה יעשה פלה, שלפני ארבע שנים, בגיל 17, לקח את כל נבחרת ברזיל על כתפיו עד לזכייה הראשונה שלה. אבל הפלא התרחש רק בשני משחקים. הוא כבש באחד מהם, והיינו בטוחים שהקונצרט שהתחיל בסולו חליל יהפוך עוד מעט לתזמורת שלמה. ואז באה הפציעה. בן־אברהם הצליח לסחוט דמעות כשתיאר את נפילת האימפריה הברזילאית. אבל איך אמר הרס"ר בצבא? לכל שבת יש מוצאי שבת, ולמוצאי השבת של ברזיל קראו גארינצ'ה. כדי שהסיפור שלו יהפוך לטלנובלה סיפרו לנו שהוא נולד נכה, שעבר ניתוחים, שרגלו הימנית הייתה קצרה מהשמאלית, ולכן כל בעיטה שלו נראתה כניפוץ תקרת זכוכית דמיונית. אגב, נזכרתי בו בימים שסיפרו על כדורי הגדילה שנתנו למסי.
ממרחק השנים גביע העולם בצ'ילה לא טיפס לאוורסט של המונדיאלים. אבל בעיני הילד שהייתי אז, ששמע את הגולים דרך האוזניים, כל שער שהובקע שם קרע את הרשת. ידעתי בעל פה הרכבי כמה נבחרות, אבל כבר הייתה לי תעודת זהות ברזילאית.
ברבע הגמר פגשנו את אנגליה, וגארינצ'ה שכבש פעמיים שלח את ממציאי הכדורגל הביתה עם 1:3. חצי הגמר העלה את דגלי המארחת צ'ילה לראש התורן, אבל כבר בדקה התשיעית הבקיע ידידנו גארינצ'ה את השער הראשון בדרך לעוד צמד - 2:4.
והנה בא הגמר, והנה באה נבחרת צ'כוסלובקיה. בן־אברהם המציא אז את המשפט "המתח ביציעים עולה", אבל שום מתח לא היה. אנחנו הילדים בשכונת נווה משכן בת"א ידענו שאלה יהיו 90 הדקות שבסופן נניף את הגביע.
מה עשה לי המונדיאל הזה? הוא החזיר אותי לפרופורציות. הבנתי שאני חי במדינה שהכדורגל בה דומה לחנות מכולת לעומת הסופרמרקטים הגדולים מעבר לים. רציתי בחלומות אז שמכבי ת"א תביא לכאן את גארינצ'ה, שתלביש אותו בחולצה צהובה שנתפרה כאן ולא בריו דה־ז'ניירו. רציתי שמיקו בלו ימסור מרחבת השער לירון עוז, שיעביר לשפיץ הנעל של אותו ברזילאי, שיפציץ את שער היריב. כל זה כמובן לא קרה, אבל מי אמר שאסור לילד בן 11 לחלום.
חלמתי שמיקו בלו מוסר מרחבת השער לירון עוז, שמעביר לשפיץ הנעל של גארינצ’ה, שמפציץ את שער היריב
