הנה פרט טריוויה שככל הנראה לא ידעתם על סקווש: אחת המעצמות הגדולות בענף היא לא אחרת מאשר מצרים. היא שולטת באופן מוחלט בענף, השחקנים שלה מדורגים בטופ, והנבחרת קטפה בעשור האחרון לא מעט תארים באליפויות העולם השונות. העניין משרת לא פעם את היריבה הישראלית, כשזו פוגשת את השכנה מדרום, אבל מבחינת יחסי הכוחות המרחק הוא אוקיינוס שלם.
סקווש הוא משחק כדור מהיר ונמרץ המשוחק באולם סגור, בשונה מהטניס שאותו הוא מזכיר בשל השימוש במחבט. שניים או ארבעה שחקנים חובטים כדור גומי קטן אל עבר קיר קדמי, במטרה להקשות על היריב להחזיר אותו. הנבחרת שלנו התחרתה בסוף אפריל באליפות אירופה דרג ב', הגיעה עד לגמר (שם הפסידה לאירלנד), ובזכות ההישג עלתה לדרג הבכיר ביבשת.
אחרי שנים ארוכות שבהן היה חלק ממשחקי העולם, אירוע השיא של הענפים הלא-אולימפיים שנערך גם הוא פעם בארבע שנים, הסקווש חוזר לתוכנית האולימפית וייקח חלק בלוס-אנג'לס 2028. יחד עם זאת, בכל הקשור לייצוג ישראלי, הדרך עוד ארוכה, בטח עבור ענף שמחפש להגדיל את בסיס העוסקים בו.
בעקבות האהבה
את הנבחרת מאמן אביחי בר מוחא, בן 30 מת"א. במקביל לאימון, הוא מנהל את הנבחרות בכל הגילים. לסקווש הגיע אחרי שראה אותו בקאנטרי השכונתי, לא פחות. "נהניתי", הוא אומר בחיוך על הבחירה בענף מאוד לא שגרתי, ולא מסתיר שלעגו לו בילדותו: "היו אומרים לי 'זה טניס בתוך אולם' או 'אתה אלוף הארץ מתוך שני משתתפים'. ידעתי להתמודד עם זה".
בר מוחא היה אלוף ישראל ("ולא מתוך שני משתתפים", הוא מדגיש עם אותו החיוך), וגם קפטן הנבחרת. לפני כמה שנים החליט לשנות כיוון עם תליית המחבט. הוא עבר לעולם העסקי ובו-זמנית השאיר את הסקווש כמקצוע שני. מזכרת מהימים כשחקן יש לו עד היום, כשהוא נשוי לשחקנית דנית לשעבר שעשתה עלייה בעקבותיו, התגיירה, ולשניים יש ילד שבזמן האימון טייל במעבר שבין התאים.
"אנחנו כמה שנים עובדים בעיקר בקידום הנוער, מנסים לבנות עתיד", מספר בר מוחא. "נכנסתי לאמן את הנבחרת הבוגרת ב-2022, כשהיא הייתה בדרג ג'. הגענו לגמר בדרג ב', שהוא הישג השיא שלנו. בכלל, הייתה לנו שנה מאוד מוצלחת עם הגעה לחצי גמר אליפות אירופה עד גיל 19. לא היינו קרובים לזה לפני. גם נבחרת הנוער עד גיל 16 סיימה חמישית. עכשיו בבוגרים אנחנו שייכים לדרג עם אריות אירופה".
הציפייה הריאלית היא הישרדות בדרג א'. "אנחנו עם תקציב דל באופן משמעותי. יש נבחרות שמשקיעות מיליוני דולרים בשנה, כמו אנגליה, צרפת ושווייץ. גם עם התקצוב הזה אנחנו מצליחים להוות אתגר. אנחנו רוצים להישאר בדרג הזה לטווח ארוך. יש גם שחקנים שלנו בקולג'ים, וזה יכול לעזור לנו. התאחדות איל"ת עוזרים לנו מאוד עם מימון מחנות אימונים. לאט-לאט הפער יורד".
קולות חבטה מהתאים שמאחורי הפינה שאירחה את הראיונות נשמעים כל הזמן, מספורטאים שעדיין מתאמנים, ומאלצים את כולם לדבר בקול רם מאוד. מצחיק לחשוב שהמקום שבו הנבחרת הלאומית מתאמנת הוא בניין צנוע, שמתחבא בסמוך לקניון שבעת הכוכבים בהרצליה. בכניסה מהירה לאחד התאים, כשהמיזוג בהם לא פועל, אפשר להרגיש לא רק חום מוגזם, אלא גם מעט קלסטרופוביה למי שמגיע מבחוץ ומוצא את עצמו מאחורי דלת זכוכית בתא קטן. אבל כולם פה כבר התרגלו, והם הודפים את הטענה על זיעה וריחות לא נעימים ממספר גדול של אנשים בחדר קטן ברגע שהמזגן מתחיל לעבוד.
כולם בחדר מקווים שהסקווש יישאר בתוכנית האולימפית במשחקים שייערכו באוסטרליה ב-2032, שם הסיכוי לנציג ישראלי גדול יותר ולא רק. "בסוף יש התעניינות מגופי תקשורת כשזה ענף אולימפי", אומר בר מוחא. "ויש תקצוב אחר גם. זה מחזק אותנו".
"לצערי, בלוס-אנג'לס אין נבחרות", אומר רועי אברהם (30), אחד מהשחקנים שהגיעו לגמר עם הנבחרת הבוגרת. "יש שחקן אחד מכל מדינה, אז הקריטריונים די מצומצמים. יהיה מאוד קשה להגיע. יש שחקן אחד שגר בחו"ל, דניאל פולשצ'וק (נתמך על ידי מיץ' גולדהאר בין היתר, ס"א), שיכול להיות שם. אנחנו מקווים שהאולימפיאדה תביא חשיפה גדולה יותר וככה יגיעו דרך בתי הספר, וגם שם שואלים אם זה טניס או בדמינטון. פעם היה הייפ יותר גדול על הסקווש, אני מקווה שנחזור לשם וככה הילדים יגיעו למגרשים. יש בענף הכל: קצב, זריזות, חוכמת משחק, מנטליות, גמישות וקואורדינציה.
"מה שעשינו באליפות אירופה זו גאווה ענקית", מוסיף אברהם, שבמקביל להיותו שחקן פעיל גם מאמן בעצמו וספורטתרפיסט. מי שאולי יצליח להביא ספורטאי כחול-לבן לבריסביין הוא נדב דניאל טנן (40), מאמן נבחרת הנוער. הוא אמנם גדל ברעננה, אבל אביו אנגלי, כך שהענף היה חשוף בפניו מילדות. טנן גם התגורר תקופה בארה"ב. "במשך שנים ספורטאים אחרי הצבא מקבלים מלגות במכללות כמו פרינסטון או הרווארד. זאת הייתה מטרה שלי אז, ובהמשך רציתי להתמקצע כמאמן. אביחי ואני פתחנו אקדמיה יחד כאן. התמודדנו עם יריבים ממצרים וכוויית. היו כמה פעמים שלא עלו לשחק נגדנו. היחסים עם מצרים בנוער הם טובים. עולים, יש כבוד הדדי. פחות מדובר על פוליטיקה עד שמגיעים לבוגרים, שם מתחילה הבעיה. בנוער הכל עוד תמים, אין שנאה או איבה".
באקדמיה יש בערך 40 שחקנים, שמתוכם חצי מהם מתחרים ולומדים בחו"ל. "כמות השחקנים לא גדולה, אבל האיכות גבוהה", מוסיף טנן. "הילדים מגיעים מהורים ששיחקו בעבר או שראו כתבה שאפשר להגיע דרכנו לאוניברסיטאות הכי טובות. זה קורה עם משפחות שהיו בשליחות וחזרו, למשל. זה ענף שאפשר לשחק אותו כל השנה, ואם אני גורם לשחקנים ליהנות עשיתי את שלי. במקום לצאת החוצה ולרוץ, הם פורקים אנרגיה ככה".
יש מזגן?
אלעד רובינשטוק (18) מנבחרת הנוער מאמין שאפשר לייצג את ישראל בעוד שש שנים באירוע השיא. לענף הגיע אחרי צפייה באביו ("שיחק טניס ואז הבין שבסקווש יש מזגן"). בנבחרת הנוער, בר מוחא מעביר לשחקנים הצעירים ערכים בכל מה שקשור לייצוג המדינה, הגאווה והרמת הדגל. "לפני כל משחק יש תמיד 'אל אל ישראל' והכנסת אנרגיות ומוטיבציה. כולנו מאוד מאוחדים בתחרויות. אם יצא לי לפגוש ספורטאי שהחרים אותי? כן. מכוויית. ריחמתי עליו. הוא ילד והיה ברור שזו לא החלטה שלו".
אריק קפלן, נשיא ומנכ"ל התאחדות איל"ת לענפי הספורט שאינם אולימפיים: "נבחרת ישראל בסקווש רשמה הישג מצוין עם הזכייה במדליית הכסף באליפות אירופה והעלייה לדרג א'. ענף הסקווש הוא מהענפים הספורטיביים, האינטנסיביים והפופולריים בעולם, ואנו שמחים לראות את ההתקדמות המשמעותית שלו גם בישראל. מאחורי ההישג הזה, כמו גם הפעילות הענפה עם הנוער, עומדת עבודה רבה ושקטה שנעשית לאורך זמן: פיתוח מאמנים, השקעת משאבים וחיזוק התשתיות המקצועיות לשם קידום ספורטאים צעירים".
מאמן הנבחרת אביחי בר מוחא: "בילדות היו לועגים – אומרים לי שסקווש זה טניס בתוך אולם או 'אתה אלוף הארץ מתוך שני משתתפים'. ידעתי להתמודד עם זה"
