זרקו יד מנצחת / איציק שאשו
אני מודה שעד חצי דקה לפני ההודעה הרשמית של בית"ר ירושלים, הייתי בטוח שזה לא יכול לקרות. השמועות לגבי האפשרות שיצחקי לא ימשיך בבירה הסתובבו כבר כמה ימים לפחות, אבל הרגיש לי שזה סתם ריקוד חיזור של שני הצדדים, ותיכף נתבשר על הארכת הרומן. חשבתי שאחרי עונה שבה אירועים קרקסיים הגיעו דווקא מאזור החוף – זה שליד תל-אביב וזה שליד חיפה – ירושלים בוודאי תרצה להמשיך במסע ההתבגרות שלה ולהמשיך לדגמן יציבות והמשכיות. אמרתי לעצמי שעונת 2025/26 של בית"ר אשכרה הצליחה לשלב בין הכדורגל שרוצים לראות בטדי, לבין תוצאות וריצה לאליפות, ואנחנו כבר יודעים שזה שילוב די נדיר.
אבל אז הגיעה הידיעה על הפרידה מיצחקי וההורדה של אלמוג כהן לקווים, ואני חושב שיצא ממני "מה" בנימה שקצת הזכירה את המינוי ההוא של מסאי דגו למכבי חיפה. אבל זהו, שאולי עוצמת ההפתעה כאן היא זהה, אבל הנסיבות שונות לחלוטין. הרכב מנצח לא מחליפים היא אחת הקלישאות הכי מתישות בעולם הספורט, אבל יש מאחוריה הרבה היגיון, שלא לדבר על כך שההרכב המנצח של בית"ר ניצח השנה בתדירות שלא זכורה שם מאז תחילת המילניום.
בכלל, בית"ר יוצאת לקיץ הזה כשמכבי ת"א עדיין מנסה להתאושש מעונה מטורללת לחלוטין (על ומסביב לדשא) תוך כדי שהיא מנסה למצוא מאמן שגם מוכן להגיע לישראל וגם לא צריך לדאוג מהדברים שהוא עושה בערבים. יריבה פוטנציאלית אחרת בצמרת, מכבי חיפה, בעצמה הולכת כנראה לעונת בנייה שאין לדעת איך תתפתח, והפועל באר-שבע – שאיתה בית"ר נאבקה כמעט עד קו הסיום של העונה האחרונה – עשויה בהחלט למצוא עצמה עם עונה אירופית מתישה שתסתיים רק באזור ינואר. זה כאילו שהדילר של ליגת העל חילק הקיץ לבית"ר קלפים חזקים מאוד, אבל היא פשוט מתעקשת לזרוק אותם בחזרה לתחתית החפיסה.
בשורה התחתונה, יש בכל זאת שני דברים שאנחנו יודעים להגיד בוודאות. הראשון הוא שאלמוג כהן הוא מנהל מקצועי מוצלח מאוד, והשני הוא שברק יצחקי הוא מאמן אדיר. מהצד השני, יכול להיות שאלמוג הוא גם מאמן מדהים, אבל את זה עוד צריך לגלות. כלומר, בית"ר מוותרת על שני דברים שהיא כבר יודעת, בתמורה לתעלומה ספורטיבית אמיתית. אפשר לחשוב שזה פשוט מהלך של לצאת מהקופסה, אבל אני חושב שזה מוזר אם דווקא בתוכה היה לבית"ר חמים ונעים.
מהלך בלתי נמנע / משה מרקוס
בנוגע למחלוקת בין בית"ר ירושלים לברק יצחקי, שהביאה לסיום דרכו של המאמן בקבוצה, על דבר אחד אין מחלוקת: זה לא היה על רקע כספי. אם הצדדים היו רוצים להמשיך את הקשר, שני הברקים היו עושים קוועץ' - אברמוב כלפי מעלה ויצחקי כלפי מטה - ומצליחים לגשר על הפער הכספי, שבסופו דבר התכווץ לכמה אלפי שקלים בחודש. כי כמה שלא נסובב את הכדורגל הישראלי ונרצה להעביר אותו לפסים ודפוסים מקצועניים, בסוף זה כל אנשים.
שני הצדדים לא הרגישו (לא חשבו, הרגישו) שהפרטנר ממול משתוקק להמשיך יחד - ובמצב כזה הפרידה הייתה בלתי נמנעת. לא הייתה כאן טינה אישית (ע"ע יחסי אברמוב-אבוקסיס), אלא מחשבה מקצועית עם תבלין של אגו, לפחות מצידו של המאמן.
תחילת הרומן הייתה סוערת. יצחקי הצליח להשאיר את בית"ר בליגה ובשנתיים שאחר כך הקבוצה הציגה כדורגל התקפי משובח שהחזיר את הקהל בהמוניו ליציעי טדי. אלא שמשהו היה חסר שם, הרגל המסיימת. לא בהתקפה, היא דווקא כבשה הרבה. נקודת התורפה הייתה בחלק האחורי וזה ידוע שאליפות לוקחים דרך ההגנה. בשתי העונות האחרונות בית"ר רצה בצמרת ומשכה מחמאות, אבל קרסה לקראת הסוף.
הקבוצה לקחה אליפות באלמנט אחד – חזרה מפיגור ומהפכים בדקות הסיום – אבל אולי אברמוב חשב שהקונספט של "פיקח יוצא ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם" מיצה את עצמו. אם יצחקי מאמן כזה טוב, למה הוא לא העלה הרכב ומערך שלא היו נקלעים לפיגור הזה. בקיצור, אברמוב כנראה הרגיש שהמאמן הגיע לתקרת הזכוכית שלו - וצריך מישהו שישבור אותה.
יצחקי מצידו לקח הימור. אברמוב רצה לסגור איתו על חוזה חדש כבר במהלך העונה, כשהמניות של המאמן היו בשיא, אבל יצחקי ביקש לדחות את המו"מ לקיץ, כי חשב שצלחת אליפות ביד תיתן לו קלף מיקוח שווה יותר. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
וחוץ מזה, יש את העניין של המנהל המקצועי אלמוג כהן. בתחילת הדרך זה נראה כמו זוג מנצח ותחילת עידן מקצועני חדש במועדון, אבל בהמשך ליצחקי נמאס כנראה שאלמוג כהן קוטף את המחמאות והוא נשאר על תקן השליח שלו על הקווים. גם כהן עצמו לא רצה לחלוק את התהילה, ועכשיו הוא ניצב על הקווים בעצמו חשוף לביקורת אם תבוא. שלושת הצדדים המעורבים שמו את הז'יטונים על הלוח, ועכשיו הרולטה מתחילה להסתובב.
