מבקר מבפנים
הביוגרפיה של המבקר היוצא והמבקר הנכנס נראית כמעט משוכפלת. שניהם מאותו הכפר. מיכאל ראבילו למד שנה אחת מתחת למתניהו אנגלמן בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. שניהם בחרו ללמוד גם באותה ישיבת הסדר, "הר עציון", שוב כמעט על אותו ספסל לימודים. גם ראבילו וגם אנגלמן שירתו בחיל השריון, והנה שוב השניים פנו ללימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית. אחד ללימודי משפטים, האחר לכלכלה ומינהל עסקים. שניהם בני הציונות הדתית, בני פרופסורים ממשפחות אצולה במגזר. שניהם גם נבחרו לתפקיד מבקר המדינה בתמיכה נלהבת של בנימין נתניהו. ובכל זאת, ראבילו לא בא להמשיך את אנגלמן אלא לוודא שמלאכתו לא תושלם בידי מבקר עצמאי ונחוש כמו יוסף אלרון.
5 צפייה בגלריה
עו"ד ראבילו (עומד משמאל) מייצג את נתניהו בעתירה לבג"ץ שדרשה את הוצאתו לנבצרות | צילום: שלו שלום
(שלו שלום)
רבים חשדו באנגלמן שהוא מבקר מטעם, שדוחותיו על 7 באוקטובר הם ניסיון לקבור את חקר האמת. בעיניי, לא הוצגו ראיות מספיקות לטענה הזו. שמונת דוחות הליבה שעוסקים במחדל לא הושלמו בגלל פסיקת בג"ץ, כך שכנראה לא נדע מה המסקנות שהיה מעלה המבקר היוצא, אבל דוחות אחרים שחיבר בהקשר של 7 באוקטובר דווקא לא חסכו ביקורת מהממשלה והעומד בראשה.
העתירות נגד חקירת 7 באוקטובר בידי אנגלמן היו של בכירי מערכת הביטחון שחששו מהממצאים, גם של התנועה לאיכות השלטון וגם של היועמ"שית והפרקליטות הצבאית. הם טענו שרק ועדת חקירה ממלכתית מתאימה לחקור. נתניהו שיתף פעולה עם המבקר וכנראה ראה בו נתיב נוח יותר מאשר ועדת חקירה, אבל הנוח מכל זה פשוט לא לחקור. התוצאה הייתה שנתניהו חיסל את ועדת החקירה. ראשי מערכת הביטחון בלמו את דוחות המבקר. בנקודה הזו האינטרס של כל האחראים למחדל נפגש, הציבור נשאר בלי כלום, והזמן חלף.
הדוחות המוקפאים על השולחן של אנגלמן, שהיו יכולים להיות נוקבים בפני עצמם, או אפילו טיוטה לוועדת חקירה, יושבו לחיים רק אם מבקר נמרץ ידרוש זאת. לא צריך הרבה כדי לוודא קבורה סופית שלהם באיזו מגירה. מספיק לא לעשות כלום.
ראבילו אדם רציני ונעים, משפטן על רמה. אבל המועמדות שלו מגוחכת. גם בלי הזיהום המופגן של ההליך, המחשבה שאפשר להפוך פרקליט אישי ואיש סוד למי שאחראי על הביקורת היא עלבון אפילו לבייס. הסדר ניגוד העניינים שלו לא יאפשר לו לבקר את מי שייצג עד אתמול. גם יקשה עליו לבקר את יריביו. אם האופוזיציה משוכנעת שתצליח לחולל חילופי שלטון, עדיף לה שראבילו יכהן. אף אחד לא אוהב ביקורת, וכל דוח שייצא נגד בנט או איזנקוט בחתימת עורך הדין הפרטי של נתניהו, יבוטל מיד ציבורית.
אגב, עד לפני פחות מחודש חשדו באופוזיציה שהמועמדות של ראבילו פיקטיבית, ונועדה בכלל להכשיר את יוסף אלרון. רק כשגילו שנתניהו רציני מאוד ברעיון המופרע להפוך את פרקליטו האישי למבקר המדינה, החליטו לתמוך במי שנחשב שמרן וחריג בבית המשפט העליון. לא מובן מאליו שיש עתיד הגישה את החתימות עבור מי שהיה המועמד של לוין לנשיא העליון. היחיד שהסכים לשבור שם את הסניוריטי. הכל שאלה של אלטרנטיבות.
בין נועז לנואש
אפשר היה לחשוב על אווירה חגיגית יותר לטקס המעבר של יש עתיד למשרדי "ביחד" ברעננה. היו שם סנדוויצ'ים ויין רוזה, דברי ברכה ואפילו מיתוג לאירוע. חסר רק שלט "כאן גרים בכיף". לא כיף עכשיו עם הסקרים. לא ככה הם דמיינו את טקס האיחוד. כל אנשי המנגנון של יש עתיד התייצבו, רק לפיד עצמו, אחרי לילה לבן של הצבעות במליאה, לא הגיע. זה לא כמו להבריז מהחתונה שלך, אבל כן קצת סמלי: גם בסקרים לפיד לא ממש התייצב, או מדויק יותר – המנדטים שלו הבריזו.
לפיד הביא את המנגנון, את הכסף ואת הרשימה, אבל נראה שמצביעיו לא באו. זו המפלגה העשירה בישראל, עם מנגנון חזק ומשרדים באווירת הייטק, אבל בסקרים האיחוד הזה לא סיפק את הסחורה מבחינת שני היעדים שהציבו בנט ולפיד: הם לא המפלגה הגדולה, ולא הכריעו את הדרבי בתוך הגוש. השלם קטן מסך חלקיו, שבינתיים מתפזרים לכיוון איזנקוט.
יש מצב שגם סמוטריץ' נתרם קצת בעקיפין: מאז האיחוד הוא שב לעבור את אחוז החסימה. בנט היה נדיב מאוד מול לפיד כי קיווה להכריע את חצי הגמר מול איזנקוט. בדיעבד זה השיג אפקט הפוך. המומנטום של ישר רק התחזק. האנרגיה בגוש מתבזבזת. לפי אותו משל מהכדורגל, בנט ואיזנקוט מתישים את עצמם בתחילת המחצית הראשונה, בזמן שנתניהו עוד לא קשר את השרוכים. הבחירות בעוד ארבעה חודשים אבל הם מרוקנים את התחמושת כבר עכשיו. אחד על השני. הם ביזבזו את השקת המועמדים מוקדם מדי, עכשיו הם נודדים מכנס לכנס ומתכתבים זה עם זה על הבמה.
בנט ולפיד ויתרו על השכנועים בחדרי חדרים ועברו ללחץ פומבי: לפיד עם חיבוק דוב פשוט הכריז שבעוד שלושה שבועות תהיה מסיבת עיתונאים משותפת עם איזנקוט. בנט לא מתאפק ועוקץ את מי שהוא מנסה לחבור אליו. זה חיזור מוזר: לנסות להביא את איזנקוט באמצעות רמיזות על כך שהוא נאיבי ושמאלני. איזנקוט עצמו לעג פומבית ללחץ של בנט, אבל אחרי הטיפים על קור רוח עדיין לא הוצג הסבר משכנע למה דווקא מי שהיה הראשון לקדם את רעיון האיחוד המשולש, הגיע פתאום למסקנה הפוכה.
איזנקוט מדבר על עיתוי ועל תהליך, אבל זה לא מנמק את הנסיגה מהטקסטים שלו על "נושאת מטוסים" של 40 מנדטים, על חיבור של ימין ליברלי ומרכז ממלכתי. לכן, מי שמדבר עם איזנקוט יותר מכמה דקות מתרשם שזה עוד יכול להסתיים באיחוד. השאלה כמה נזק ייגבה בדרך מהגוש עד לרגע ההוא. המחיר האישי שלו בינתיים רק עולה. הוא מחכה לראות מה יקרה במרכז: בין גנץ לשמחי, בין טרופר להנדל. טרופר נחשב שובר שוויון אולי אחרון. בשתי המפלגות מחזרים אחריו, איזנקוט מקווה שהוא יביא אותו לעקוף את בנט, בנט רוצה שהוא יעזור לו להגדיל את הפער. טרופר עדיין לא ויתר על חלום המפלגה העצמאית.
המסלול השני להכרעה הוא בתקשורת: איזנקוט התראיין ב"עובדה". בנט אצל אסנהיים. אם בתחילת הקמפיין בנט, שהוביל בסקרים בפער, פשוט שתק כל הדרך אל הקלפי, האסטרטגיה התהפכה: עכשיו הוא מקפץ בין אולפני הפודקאסטים. אצל ערן סויסה הוא הבטיח שוב זכויות ללהט״ב (או בניסוחו הבומרי – לכל "חבר קהילה") ואצל יובל קצה הוא בא לנונסנס. ספק אם אתם מכירים את השם, אבל קהל היעד הוא בדיוק מי שלא פגש עיתון מודפס מימיו: מצביעי הפעם הראשונה שחיים בטיקטוק ובאינסטגרם. אנשי בנט זיהו את הבמה החדשה, וקצה הוא פודקאסטר מוכשר בטירוף, אבל זו לא בחירה טריוויאלית לקמפיין של מועמד מוביל לראשות ממשלה. אין שם כמעט תוכן מהותי, אלא בעיקר נוכחות במרחבים של הבוחרים החדשים. הקו בין נועז לנואש לפעמים דק מדי. אובמה עשה משהו דומה כבר ב־2014 כדי להגיע אל הצעירים בארה"ב ולשכנע אותם להירשם במסגרת רפורמת הבריאות שלו. כנשיא בקדנציה שנייה לא היה לו מה להפסיד. רק הזמן יגיד אם בנט הבריק או הימר. עם לפיד הזמן כבר אמר את שלו.
מלבד איזנקוט, יש עוד מי שקורא תיגר על המנהיגות של בנט: כל הסימנים מראים שליברמן עוד מסוגל לעשות בנט לבנט. יו"ר ישראל ביתנו, שכבר היה שר ביטחון, חוץ ואוצר, לא מסתיר שהוא חושב שעכשיו תורו. בלי המנדטים שלו, אין לגוש השינוי ממשלה. כשאיזנקוט דיבר השבוע על מפלגות קטנות שאסור שידרשו ראשות ממשלה, כולם שמעו את העקיצה לבנט על העבר, אבל הוא כיוון בעיקר אל ליברמן בעתיד. תג מחיר אחרי שבשבוע שעבר ליברמן אמר שאיזנקוט לא יוכל להיות ראש ממשלה בלי ניסיון מיניסטריאלי, כמו שאלוף לא הופך מיד לרמטכ"ל. בנט מסכים עם ליברמן שאיזנקוט לא בשל, ועם איזנקוט שליברמן לא יכול לסחוט את ראשות הממשלה. זה בסיס צר מאוד להסכמות.
מסיבה חשאית
ערב כניסתו לתפקיד, רומן גופמן התייצב השבוע במדי צה"ל במטה המוסד. לטקס הפרידה מדדי ברנע, ביום שני בערב, הוא הגיע עדיין כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה נתניהו. מחר הוא כבר יגיע לשם בחליפה ועניבה כראש הארגון. את רוב אירוע הפרידה מקודמו, גופמן בכלל החמיץ. הוא הגיע, כחלק מפמליית ראש הממשלה, באיחור קל לטקס. במקום להיכנס לאודיטוריום, נתניהו ביקש טלפון אדום. אחד החדרים הסמוכים פונה עבורו, והוא עלה לקו עם טראמפ. כשהשיחה התארכה, אנשיו המליצו לאנשי המוסד להתחיל את האירוע בלעדיו.
זה היה ערב ארוך. עם שירים של עידן רייכל והופעה של אלון אהל. תשעה סרטים הוקרנו בו. אחד מהם כלל מערכון של ארז טל וישראל קטורזה דנים בכניסה של ברנע לפוליטיקה. בשורות הקדמיות, שאירחו גם את הדרג הפוליטי, לא כולם צחקו.
בערך שעה ורבע חלפה עד שנתניהו נכנס לאירוע, מלווה בגופמן, אחרי שיחה צפופה וארוכה עם וושינגטון, והתייעצות קצרה. אחד הנוכחים בשורות הראשונות טען שלא ניכרה בו מקרוב סערת השיחה עם טראמפ, אולי כי המכה הקשה תגיע רק בהמשך הערב. למרות אקורד הסיום, נתניהו היה נדיב מאוד במחמאות לברנע. לא היה זכר למאבק שניהל ראש המוסד היוצא בזה שנכנס. גם התדרוכים שהפילו את הכישלון (הזמני?) באיראן על המוסד לא קיבלו הד בדברים של נתניהו. אפילו ראש הממשלה לשעבר בנט, שהיה בקהל, נצפה מוחא כפיים למחמאות.
כשברנע עצמו דיבר הוא הודה לנתניהו, להרצוג, אבל גם לבנט. שוב נרשמה תנועה ערה במושבים הקדמיים, אבל בנט עצמו כבר לא היה שם כדי לשמוע. הוא יצא לפני שהערב הסתיים. באותו זמן כבר הספיק להוציא תגובה להודעת טראמפ על הפסקת האש שפורסמה תוך כדי האירוע. הנוכחים נטולי הטלפונים לא יכלו לדעת. כשתם הטקס נתניהו הסתודד עם הרמטכ"ל. אחרי כמה דקות, פורסמה ההודעה שלו שכבר הסגירה משהו מהעימות עם טראמפ. ואז התקיימה גם שיחת הצעקות. "ואם פרידה", שרה שם דקלה, "אז שיהיה שלום בינינו". אלון אהל ליווה על הפסנתר. "אם כבר שלום, אז שיהיה מי שישמור עלינו".
ספק למי התכוון העורך המוזיקלי של האירוע, אבל הרבה דם רע זרם לאורך השנים בין האישים שבחדר. בין ברנע לגופמן, בין נתניהו לבנט. איבה ידועה יש בין בעל תפקיד למחליפו, אבל כל אלה, יחד ולחוד, יימדדו בסוף באותו מבחן בטהרן.
