הפתעות, הפתעות. לו היה מישהו טוען בתחילת קיץ 2024, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, שבעוד שנתיים, כשהחזיתות של המלחמה עדיין פתוחות, גורם הסיכון מספר 1 למשק הישראלי יהיה שער שקל חזק מדי, הוא היה מוכרז כמי שאיבד את שפיות דעתו. העובדה שזה קורה לנגד עינינו ממלמדת את כולנו על השבריריות של תחזיות והערכות. ובכל זאת, אי-אפשר בלעדיהן. להלן מבחר מנבואות ורודות ושחורות שעלו לסדר היום הציבורי השבוע.
1 צפייה בגלריה
"ממשל טראמפ לא יאהב התערבות ישירה של בנק ישראל בשוק השקל־דולר" | צילום: נוצר ב-AI
(נוצר בAI)
יוריד ריבית? הנואם המרכזי בכנס הכלכלי השנתי של קרן אלי הורביץ והמכון לדמוקרטיה היה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. הקשבתי לדבריו קשב רב, לצד פעילים דרוכים בשוקי ההון והמטבע.
אוזנינו היו כרויות לשמוע מסר כלשהו על נכונות של בנק ישראל להתערב ישירות בשוק מטבע החוץ כדי לקנות דולרים, או לכל הפחות על כוונתו להוריד בקרוב את הריבית בשיעור חד. לחינם התאמצנו להקשיב; לא הושמעו בשורות חדשות בנושא. פרופ' ירון, באמירה אגבית, חזר על יסוד היסודות של כל מדיניות ריבית מימים ימימה: כשהאינפלציה תרד חזק, גם הריבית תרד בעקבותיה, אי שם בעתיד. ממש לא מסר חריג. אלא מה? עם תום הנאום פשטה בקהל הפרשנות שבניסוח התמים הזה של הנגיד מסתתר רמז דק לכוונה נסתרת לבצע חיתוך ריבית משמעותי כבר בקרוב. השמועה המוזרה עשתה לה כנפיים, והספיקה כדי ששוק מטבע החוץ יגיב בפיחות – בתיקון מסוים – של שער החליפין ל-2.9 שקלים לדולר.
העזרה בדרך? למרות התיקון, הדולר עדיין זול מאוד ושוחק עד דק את הרווחיות של מגזר הטכנולוגיה. אחרי 2025 שהייתה שנת התרחבות והישגים יוצאי דופן, 2026 ואחריה 2027 מצטיירות לכן כהליכה בעמק המוות הכלכלי – מושג לקוח ממשבר חברות הטכנולוגיה בתחילת המאה. בתגובה כינס השבוע שר האוצר התייעצות בהולה שמטרתה לגבש "חבילת סיוע" להייטק, לצד הגברת לחצים על בנק ישראל להוריד מיד את הריבית ל-3% ועדיף פחות. מה יכול האוצר לעשות? מעט, מודים בכירי המשרד. אומר אחד מהם: "אל לנו לשקול צעדי סיוע שיתפרשו בארה"ב כתחרות לא הוגנת. דונלד טראמפ ייזעם ויעניש אותנו מיד. הממשל הכלכלי האמריקאי יראה גם בעין רעה התערבות ישירה של בנק ישראל בשוק השקל-דולר. ידינו די כבולות".
האופציות הנשקלות בכל זאת הן הקלות בגביית מסים והשקעה ממשלתית זמנית ישירה בהון של חברות הזנק צעירות וחברות ותיקות במצוקה. תיתכן גם הקדמת רכש ממשלתי של שירותי הייטק מקומיים.
האם זה יספיק לבלימת הדימום? לא בטוח, אם לשפוט לפי עוצמת החרדה שמקרינים מובילי הענף. הופתענו, הם מודים, לא ניתן לנו זמן להתארגן מחדש לתפקוד יעיל בשער הדולר שקרס לפתע. היכונו אפוא לגל של צמצומים, פיטורים ועזיבות. אמריקה, הקורצת תמיד לחברות טכנולוגיה ישראליות, הפכה השנה למוקד עלייה לרגל. יש לה כעת כוח משיכה ממגנט.
הלחץ יחלוף? הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי OECD פירסם השבוע את התחזית הכלכלית העולמית החצי-שנתית שלו. היא צוטטה בהרחבה בהיותה המסמך המקצועי הגלובלי הראשון המכמת את ההשלכות של המלחמה באיראן. התרחיש המרכזי המוצג בתחזית (הקרויה "כלכלה תחת לחץ", כותרת מאוד קולעת) נשען על הנחה אופטימית יחסית, לפיה המשבר במזרח התיכון יסתיים או לפחות יירגע בקרוב, והמחסור בנפט, גז טבעי ושורה של חומרי גלם קריטיים אחרים ייעלם בהדרגה.
תחת הנחות אלו 38 המדינות החברות יצמחו כקבוצה ב-2.8% השנה וב-3.1% בשנה הבאה, רק שבריר אחוז פחות מתחזיות קודמות. כלכלני הארגון לא מנבאים שינוי לרעה בשיעורי האבטלה – לא יהיה מיתון – ולא התפרצות אינפלציונית בלתי-נשלטת. המחירים ב-OECD יעלו ב-4.3% השנה וב-3% בשנה הבאה, ולא יידרשו העלאות ריבית. הגירעונות התקציביים אכן יתרחבו, אך בעיקר בגלל הזינוק ברכש הצבאי-ביטחוני. לסיכום, הזעזוע הגלובלי של מלחמת איראן סיבוב שני יהיה חולף וחלקי. מבין המעצמות הגדולות, כלכלת ארה"ב תיפגע הכי פחות; לטראמפ לא בוער.
ומה איתנו? הדעה של OECD על כלכלתנו בהחלט טובה. לפי תחזיות כלכלני הארגון, המשק הישראלי יצמח השנה ב-3.3% ובשנה הבאה ב-5.6%. רמת התוצר המקומי הריאלי ברבע האחרון של 2027 תהיה לכן גבוהה, לפי אותן התחזיות, ב-9.5% מהרבע האחרון של 2025. זהו קצב התרחבות המואץ ביותר מבין כל הכלכלות החברות בארגון (וזהה לצמיחתה החזויה של כלכלת סין, שהיא "שותפה בכירה" ב-OECD). רמת החיים הפרטית הריאלית בישראל חזויה לעלות עד סוף 2027 ב-11%, מה שמשאיר הרחק מאחור את הזחילה ברמת החיים במדינות מפותחות אחרות.
ורוד כהה? גם הנבואות האחרות ביחס למשק הישראלי ורודות יחסית, בתרחיש עתידי של אי-התחדשות הלחימה העצימה (המכונה "תרחיש של הפרעה מוגבלת"). נתעכב על שתיים. האינפלציה במרוצת 2026 חזויה להסתכם ב-2.6% ובמרוצת 2027 ב-1.7%. אף שזהו קצב נמוך יחסית, כלכלני OECD ממליצים לבנק ישראל להפחית את הריבית רק ברבע אחוז – כן, רק ברבע אחוז – ורק ב-2027 (ובתנאי שייסוף השקל לא יתהפך לפיחות).
נראה בבירור שחברינו במטה המרכזי של הארגון בפריז לא מוטרדים במיוחד מהשקל החזק, וגם לא מהיחס בין החוב הממשלתי לבין התוצר המוזכר תכופות בקריאות ה"געוואלד" של האוצר ובנק ישראל. אמנם השנה אמור היחס להגיע ל-71% בגלל הגירעון העמוק בתקציב הממשלה (גירעון צפוי של 5.3% מהתוצר המקומי, בדומה להערכות בנק ישראל), אך בשנה הבאה יירד ל-70%.
לשם השוואה, הנה יחס חוב-תוצר החזוי על-ידי OECD ב-2027: יפן 189%, איטליה 150%, יוון 146%, ארה"ב 131%, צרפת 113%, קנדה 110%, בריטניה 105%, ספרד 104%, פינלנד 100%, אוסטריה 92% – וכך הלאה. מקרה קלאסי של צרת רבים חצי נחמה.
מה יכול להשתבש? בעיקר התנהגות תקציבית מופקרת. פרופ' קרנית פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל וכיום מראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, השמיעה בכנס אלי הורביץ ביקורת נוקבת על תקציב הממשלה ל-2026. "תקציב מטריד", להגדרתה, בעיקר בגלל סדר העדיפויות שבו: 5 מיליארד שקל מוקצים בלי בושה לכספים מגזריים קואליציוניים, השחיקה בתקציבים אזרחיים (חינוך, בריאות, רווחה ועוד) נמשכת, ובולט היעדרם של מנועי צמיחה רציניים. "האתגרים התקציביים של ישראל אינם יכולים", מציינת פלוג, "להסתכם רק במימון הוצאות הביטחון שגדלו השנה בכ-100 מיליארד שקל בהשוואה לתקציבי ביטחון שלפני חרבות ברזל". היא דורשת, לדבריה, קונספציה ביטחונית חדשה. זו בינתיים לא באופק.
אז יהיה רע? מה שפרופ' פלוג מנסחת בשפתה המרוסנת, הממונה החדש על התקציבים באוצר, תא"ל (מיל') מהרן פרוזנפר, לשעבר היועץ הכלכלי לרמטכ"ל, משליך ישירות בפרצוף. המשק, לדעתו, מצוי בנקודת פיתול שבה תידרש הממשלה לבחור: או כלכלה חזקה ותפיסת ביטחון חדשה, או המשך המצב הביטחוני הקיים ומימונו על-ידי הגדלת החוב הלאומי בתקווה ש"יהיה בסדר". "לא יהיה בסדר", הוא אומר בכעס, "יהיה רע מאוד". רע בנטל החוב, רע בתשלומי ריבית כבדים, רע במגזר הטכנולוגיה שבו "הפתרונות יהיו קשים", ורע בתעסוקה.
אחרי הבחירות? כדי למנוע את מימוש החזון הקודר הזה נדרשת, לדעתם האחידה של משתתפי הכנס, "תפיסת ביטחון חדשה". פרופ' מנואל טרכטנברג, מהבולטים בכלכלני ישראל, אומר: "זו אכן תהיה המשימה העיקרית של הממשלה שתקום אחרי הבחירות".
