תמונות ההרס מביתו של נעם סולברג לא נותנות מנוח. עשרות חרדים השחיתו, ניפצו ורמסו את רכבו וחצרו של שופט העליון וניסו לפרוץ לביתו במחאה על עמדת בג"ץ בנוגע לגיוס חרדים. הפוגרום הזה הוא לא הראשון. בתחילת השבוע פרצו חרדים אל תחנת המשטרה בבית-שמש וניסו להצית אותה, בשבוע שעבר פרצו לביתו של קצין משטרה. במקביל פורסם שלט חוצות ענק בירושלים מטעם ארגון "חותם" החרד"לי, ובו סולברג נראה לצד כלב עטוי כיפה וטלית עם הכתובת "סולברג, תוריד את הידיים הרפורמיות שלך מהרבנות הראשית!" כל הגבולות נחצו מזמן, וברור כי האלימות רק תחריף אם לא ירסנו אותה ביד קשה – החמרה שעלולה, חלילה, להיגמר ברצח.
מצעד הגינויים כמובן יצא לדרך, אבל מסורת ישראלית אי-אפשר לזנוח. ועל פי המסורת הזו הכל מחנאי, אפילו כשבסך הכל יש קונצנזוס גמור על כך שפוגרום בחצר של שופט עליון הוא דבר נורא ואיום. כך רבים הדגישו שסולברג הוא שופט שקשוב לחברה החרדית, שהוא איש ימין מובהק או שהוא שופט שמרן. אחרים תמהו מה חשבו לעצמם אותם פורעים כשתקפו אדם כה מתון ושומר מצוות. מדוע בעצם ההסתייגויות וההקדמות הללו כל כך חשובות? למה צריך להדגיש מיהו סולברג בשביל לגנות תקיפה אלימה שלו ושל בני ביתו?
הלוא לפורעים זה בוודאי לא אכפת. אנרכיה לא עובדת לפי סיסמוגרף רגיש מסוים. משניתנה הרשות להשחית – כל אחד ואחת יכולים להיות על הכוונת. גם לנו, כאזרחים, לא אמור להיות אכפת. תקיפה של סמל שלטון, כל סמל שלטון, היא תמרור אזהרה מהבהב. יהא זה הרמטכ"ל, ראש הממשלה, שופט עליון ליברל או שמרן. זה בכלל לא משנה אם אותה דמות לטעמנו או לא. ההרגל המגונה לאמץ מחנאות במקומות מיותרים לחלוטין הוא תוצר של שנים שבהן אנחנו עסוקים בלחפש את הפגמים במחנה היריב. ההקדמות הללו מנסות לרצות איזה בייס מדומיין ולאותת לו: "הוא בעצם משלנו, למה שנתנהג ככה".
בפתחה של מערכת בחירות מהמטונפות שידענו, ובתוך משבר חסר תקדים מול שלטון החוק, הקווים אמורים להיות ברורים מתמיד. מפעל הגינויים מעולם לא היה אפקטיבי. מנהיגים לא צריכים לגנות, הם פשוט צריכים לוודא שהחוק נאכף ושפושעים נענשים. אבל כחברה אסור לנו להצביע על עוול עם קריצה. מה שפסול – פסול מכל וכל. כל פגיעה בסמל שלטון היא נבזית, ולא משנה כמה עמדותיו מתאימות או מקוממות.
