מה יותר חשוב מהמציאות? הפרשנות שלנו על המציאות. זה המסר המרכזי של פרשת השבוע, פרשת "שלח לך".
זה סיפור מכונן. פרשנינו מסבירים שהחטא שמתואר בפרשה, חטא המרגלים, מלווה אותנו עד היום. לכן חשוב להתעמק בפרטי הפרשה, להבין מה קרה שם. גם אם אנחנו מכירים את הסיפור מגן הילדים – יש לו הרבה מה ללמד אותנו כאן ועכשיו, בפרט בתקופה סוערת של בחירות ואתגרים.
גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, זו החלטה שלנו אם להתייאש מכל אירוע נקודתי, חמור ככל שיהיה, או לראות את התמונה הרחבה, את הסיפור הגדול שאנחנו כותבים.
1 צפייה בגלריה
ארץ ישראל, ד"ר אברהם פטר, החללית אפולו 13 , הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר
(צילומים: AP ,Shutterstock/RnDmS)
תזכורת: אחרי יציאת מצרים, העם נמצא במדבר. משה רבנו שולח 12 מרגלים לארץ ישראל, לבדוק אותה לפני שהעם ייכנס לארץ המובטחת. כאן מתחיל המשבר. אחרי 40 יום המשלחת חוזרת. עשרה מרגלים פסימיים. מיואשים וגם מייאשים. אין סיכוי. הארץ קשה, העם שיושב שם חזק מאיתנו, אנחנו לא יכולים. זה גדול עלינו. העם בוכה ושואל למה לא מתו כולם כבר במצרים, או עכשיו במדבר. למה להמשיך בדרך. הם רוצים לחזור אחורה, למצרים. אבל שני מרגלים חושבים אחרת. יהושע וכלב קורעים את בגדיהם מרוב אבל וצער כשהם רואים לאן הסיפור הולך, ומתעקשים על האמת ועל האמונה: "טובה הארץ מאוד מאוד", הם אומרים. "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". אלוקים איתנו, הם ממשיכים לשכנע, והארץ היא ארץ "זבת חלב ודבש". אל תמרדו, הם מתחננים בפני העם. אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף וקבלת התורה בהר סיני – אל תתייאשו מהמשימה שקיבלנו. אנחנו מסוגלים.
העם לא משתכנע. שם במדבר, אלוקים כמעט משמיד את העם. משה רבנו מתחנן, מבקש רחמים, והעונש שנגזר עליהם לבסוף מומתק. זו פשוט תוצאה טבעית של החטא. הרי אי-אפשר להיכנס ככה לארץ. העם לא בשל, אין בו רוח מתאימה. לכן העונש הוא לנדוד עוד 40 שנה במדבר. המבוגרים ימותו שם. הדור החדש והמאמין והמחונך שייוולד בזמן הזה, ייכנס לארץ, יחד עם יהושע וכלב, שיזכו לראות את התחזית הטובה שלהם מתגשמת.
אנחנו קוראים את הדברים האלה היום, בארץ ישראל, אלפי שנים אחר כך. לכן קל לנו להסביר למה רוב המרגלים טעו, ודווקא המיעוט צדק. אנחנו כבר יודעים את הסוף הטוב של העלילה, את כל הספוילרים. אבל פרשנינו מבקשים תמיד שנדמיין את עצמנו במצב הזה, שממש ניכנס לתוך הפרשה כאילו אנחנו שם. וזה כבר מאתגר יותר: עשרה מרגלים חשובים וחכמים מסבירים שיציאת מצרים הייתה טעות, שכל הסיפור הזה על הארץ והעם והתורה הוא פייק לא מציאותי. מה היינו עושים בזמן אמת? משתכנעים? מצטרפים לדעת המיעוט? ומה אנחנו עושים היום, מול דברי כפירה וייאוש?
*
האיש שהציל את אפולו 13 הלך השבוע לעולמו, והשאיר לנו מסר. זוהי תזכורת לאותו סיפור גדול ומשותף שמתחיל בפרשה, סיפור שהיומיום השוטף משכיח לעתים.
ניצול השואה ד"ר אברהם פטר נפטר השבוע, חודשיים לפני שהגיע לגיל 100. רובנו לא שמענו עליו, לא בחייו ולא במותו, וחבל. הנה ניסיון קטן לתקן זאת.
כמהנדס בכיר, ד"ר פטר סייע בהקמת חיל האוויר הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה. אחר כך המשיך לקריירה מדעית בינלאומית בתחום החלל. הנה רק הישג נדיר אחד: במשך שנים עבד בנאס"א. בזמן המשבר של חללית אפולו 13, הזעיקו אותו לחדר המצב של סוכנות החלל האמריקאית. החללית יצאה לירח, אבל פיצוץ במְכל חמצן איים על חיי האסטרונאוטים. פטר תיפקד בקור רוח מוחלט, אילתר פתרונות הנדסיים מורכבים ויצירתיים, ולבסוף האסטרונאוטים שבו בשלום לכדור הארץ.
כשראיינו אותו על הרגעים האלה, הוא חזר על סיפור אחד קטן, שסיפר אין-ספור פעמים בחייו. בהרצאותיו ומאמריו אמר שהרגעים האלה עיצבו אותו ונתנו לו כוח:
פטר נולד בפולין. המשפחה נשלחה לגטו לודז', לשנים קשות של רעב, מחלות ועבודות כפייה. יום אחד הנער הצעיר אברהם נשלח לעבודה קשה מעבר לחומות הגטו, וראה שם עץ תפוחים. הוא הצליח בסיכון עצום להשיג תפוח. העונש על כך היה כמובן מוות מיידי. הוא החביא את הפרי, הצליח לעבור את השמירה הקשוחה והביא אותו לאביו, בתוך המחנה.
האב לא ראה פרי טרי כבר שנים. הוא היה חולה וחלש. כשבנו הגיש לו את התפוח, דמעות זלגו מעיניו. אבל כאן מגיע הרגע משנה החיים: במקום למהר ולנגוס בפרי מתוך רעב ממושך - הנער אברהם ראה את אביו מחזיק את התפוח ביד, מרים אותו כלפי מעלה ומברך לאט ובקול רם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ". ואז הוסיף עוד ברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
אברהם הצעיר התרגש ונפעם. אביו שסבל מרעב קיצוני, לא התנפל על התפוח. הוא עצר. להודות, לברך, לתת לרגע הזה משמעות יהודית. אחר כך נגס בתפוח, וגם חילק את החתיכות בין בני המשפחה.
"זה הפך אותי ליהודי גאה", סיפר אברהם. "זה גרם לי להבין שלא היצרים שלנו מובילים אותנו. ראיתי את אבא מנצח את הכל, וזה היה העוגן הרוחני שליווה אותי כל חיי. אבא נפטר בגטו, כמו רוב בני המשפחה. אבל אני שרדתי, והזיכרון שלו מברך על התפוח נתן לי חוסן להצליח כל חיי. הבנתי שגם בתנאי לחץ קיצוניים, גם במחסור, גם בגטו וגם בחדר המצב של נאס"א, אפשר לשלוט במצב, לתפקד, שאנחנו הרבה יותר מגוף, אנחנו נשמה. אבא שלי הודה לאלוקים על תפוח, ואני זכיתי לחקור את נפלאות הבריאה לעומק, לצלול לעומק עולם המדע, ולראות את הבורא גם שם, כמו בתפוח".
יותר מ-80 שנה התפוח הזה נתן כוח לד"ר פטר. השבוע הוא הובא למנוחות בירושלים.
הסטטוס היהודי: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן, אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר" (המחנך המיתולוגי, הרב ירוחם ליבוביץ' מישיבת "מיר", שהשבוע מלאו 90 שנה לפטירתו)
