הסופר האיטלקי אומברטו אקו ביקש להזהיר את העולם מפני השתלטות של משטרים אפלים. הוא מנה 14 סימנים שמבשרים את בוא הפשיזם. השבוע, לאחר שחברי הכנסת המפוחדים בחרו בפרקליט של משפחת נתניהו למבקר המדינה, אפשר לומר שהמטרה הושגה: 14 הסימנים איתנו. כל מה שנאמר על הבחירה נכון: הרעיון היה מושחת, הביצוע מזוהם, התוצאה שלו אם יושלם תהיה סיום תפקידו של משרד מבקר המדינה, השמדת האמון של הבוחר בהצבעה החשאית בקלפי, השלטת רצונו של אדם אחד לא רק על מפלגה שלמה או קואליציה שלמה אלא גם על מערכת האיזונים הבסיסית שמקיימת מדינת חוק. הגוש ניצל, המשטר התהפך. אנשים שמכירים את מיכאל ראבילו אומרים עליו שהוא איש נחמד באופן אישי. נחמד או לא נחמד, יש לו סיכוי סביר להיכנס לספרי ההיסטוריה, לצד האיש ששרף את האסמים בירושלים בתום בית שני.
בתהליכים מהסוג הזה עם האוכל בא התיאבון: הניצחון רק ממריץ את נתניהו ואת משרתיו להמשיך בתהליך, להאיץ אותו: הם בטנטרום. עד לבחירות הם מתכננים לחסל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, להשמיד את היחידה לחקירת שוטרים, לשעבד את ערוצי הטלוויזיה למרות הממשלה ולהפוך את השתמטות החרדים למשאת נפש אידיאולוגית. האינטרס הפוליטי הוא רק חלק מהמניע. החלק האחר הוא ההתאהבות בזדון, באצבע בעין. תסתכלו על העיניים המתגלגלות של חברי הכנסת שצילמו את עצמם מפירים את חשאיות ההצבעה בקלפי. מדובר באנשים מכורים: הם מכרו את נשמתם לזדון.
בשבוע שעבר הצעתי כאן לראשי האופוזיציה לעלות על במה משותפת ולהתחייב שכל החלטה, כל חקיקה, שיעביר הרוב בכנסת עד לבחירות יבוטלו מייד, אם הבחירות יסתיימו בניצחונם. בנט היה הראשון שהודיע, בנאום פומבי, שכך יעשה. "את כל חוקי הכאוס, הביזה והפילוג שהממשלה היוצאת מעבירה עכשיו אנחנו נבטל מיד עם כינון הכנסת הבאה", התחייב.
איזנקוט היה השני. "נבטל כל חוק שפוגע בדמוקרטיה הישראלית", הבטיח בסרטון שפירסם. יאיר גולן אימץ את הרעיון בשיחה שקיימנו בשבוע שעבר. הוא הוסיף משפט מסייג אחד: בנט ואיזנקוט לא יעלו על במה אחת. בינתיים הוא צדק.
חוקה לא מבטיחה דמוקרטיה: בעולם יש כמה וכמה משטרים דיקטטוריים שמתהדרים בחוקה נפלאה. אפילו החוקה האמריקאית, המסמך שדורות של אמריקאים גדלו לאורו, לא מבטיחה דמוקרטיה. מקרה טראמפ יוכיח: מוגן על ידי בית משפט עליון שרוב שופטיו מוטים, כיתתיים, הוא מתעלל בחוקה יום-יום.
כבוד לכללי-המשחק, כבוד למגבלות-הכוח, כבוד למוסדות החברה, כבוד לאזרחים - אלה ארבע הרגליים שעליהן עומדת דמוקרטיה. ממשלה נטולת כבוד היא ממשלת נטולת בלמים. נתניהו איבד את שלו ביום שבו הועמד לדין.
המשפטנים עומדים מול מה שקורה פעורי-פה. "זאת הפרת אמונים גלקטית", ציטט באוזני משפטן אחד משפטן בכיר ממנו. "מה שקורה כאן הוא לאין ערוך יותר חמור ממה שנדון במשפט האלפים".
זה נכון, כמובן. זאת רק אחת הסיבות מדוע המשפט איבד את הצדקת קיומו לא רק בעיני תומכיו של נתניהו, אלא גם בעיני כל מי שמודאג מההידרדרות של מערכת המשפט. רפיסותם של השופטים במשפט נושאת בחלק מהאשמה. אבל זה הסיפור שמאחורינו. הבעיה איננה משפטית: היא עברה לעולמם של היסטוריונים ואנשי מדע המדינה.
האופן המוגזם, החתרני, האבסורדי, של בחירת פרקליט המשפחה למבקר המדינה, צריך להבהיר לממסד הישראלי כולו, מהשופטים בעליון עד חוקרי השב"כ, מהמפכ"ל עד כתבי התקשורת, שאנחנו במלחמה. הגנצים, הטרופרים, ההנדלים, הכחלונים, הארדנים, האדלשטיינים, ההרצוגים, יתכבדו ויישבו בבתיהם. הם לא בנויים למלחמה. כל הפוזה של מצד אחד ומצד שני ואני לא פוסל וכן פוסל מתנפצת מול הרכב נטול הבלמים ששועט מולם. גם וגם? יש רגעים בחייה של חברה שאין בהם פריבילגיה לאומרי גם וגם.
מה שמעולל עכשיו גוש נתניהו משליך על הקרבות בגוש השינוי. השאלה מי יהיה בראש, בנט או איזנקוט, מאבדת מחשיבותה. תחושת החירום דוחפת לאיחוד שורות, ואם לא איחוד, לפחות הפסקה של הירי בתוך הנגמ"ש. המאבק ביניהם הוא מקרה קלאסי של בזבוז תחמושת מול פני אויב.
מהסיפור הקשה הזה אפשר להפיק גם לקח חיובי: מאמץ לרצות את השלטון ואת השופרות שלו לא מחסן איש מפני מכונת הרעל. לא חשוב כמה מתאמצת הפקידות הבכירה, גם במדים, למלא את רצון השליטים, בסוף היא חוטפת. הלקח: תהיו אמיתיים, תעשו את העבודה שלכם.
אמן הזובור
מקבץ הקללות שהטיח טראמפ בנתניהו היה הידיעה השנייה בחשיבותה. "אתה משוגע מזדיין", אמר הנשיא. "בגללי אתה לא בכלא. אני הצלתי את התחת שלך. כולם שונאים אותך עכשיו, וכולם שונאים את ישראל בגלל מה שאתה עושה".
הידיעה החשובה יותר הייתה שטראמפ החליט להוציא את הציטוטים לפרסום. לא הדלפה הייתה כאן אלא מהלך גלוי, מחושב ואכזר. טראמפ מבקש להרחיק את עצמו מהמלחמה, ואם נגזר על ידידו ביבי לשלם את המחיר, שיסתום את הפה וישלם. זה השיעור שלמד מפי רוי כהן, שהיה המדריך שלו בעולם העסקים, עורך הדין שלו ומקורבו, עד שהיה לנטל בעצמו, הורחק ונמחק, באותה שיטה בערך. הדה-ביביזציה התחילה בתחקיר ב"הניו יורק טיימס" שסיפר על שתי הפגישות בבית הלבן שקדמו למלחמה נגד איראן, ב-11 וב-12 בפברואר, אחת עם נתניהו, שנייה בלעדיו. נתניהו הוצג בו כמי שדחף את אמריקה למלחמה לא לה, כמניפולטור ושקרן. המקור היה סגן הנשיא ואנס או שר החוץ רוביו או שניהם.
הפרסום ברבים של מה שמכונה "שיחת הקללות" – נכון יותר לכנות אותה זובור – לא נועד רק לאוזניים של נתניהו. הוא הבהיר למתנגדי המלחמה ב-MAGA, התנועה שייסד טראמפ, שהנשיא איתם; הוא הבהיר להנהגה האיראנית שהשותפות שחוללה את המלחמה פורקה, או, למצער, הוכנסה לקירור עמוק: ישראל הוצאה מהתמונה, והנשיא חותר עכשיו להסכם, כמעט בכל מחיר. האיראנים הביאו את המסר, וחידשו את האש.
טראמפ הוא פוליטיקאי מסוכן, לארצו ולעולם. הוא הפכפך, גחמני, ירוד, נכלולי. לא הייתי קונה ממנו מכונית משומשת. בתקשורת החופשית האמריקאית, במה שנותר ממנה, מכנים אותו נרקיסיסט, לפעמים אפילו פסיכופת.
אבל הפעם הוא צדק. הפעולה בדאחייה, שנתניהו הכריז עליה בסרטון חגיגי יחד עם השנסו פנסו שלו, ישראל כ"ץ, לא הייתה תורמת דבר לביטחון מדינת ישראל. טראמפ חשד שמטרתה האמיתית היא לגרור את איראן, ואחריה את אמריקה, לחידוש המלחמה. בעצם, לכפות על טראמפ מהלך צבאי שימיט עליו קטסטרופה פוליטית. אני לא בטוח שהוא טועה.
או שנפילתם של לוחמים, בקצב של אחד ליום או יומיים, במלחמת התשה מתמשכת בדרום לבנון, וזעקתו של הצפון המושבת, המופקר, שיכנעו את נתניהו שרק תמונות של בניינים הרוסים בביירות ירגיעו את הלחץ הפוליטי בבית. "מדינת חסות", הטיח יאיר לפיד; "רפובליקת בננות", תקף איווט ליברמן. אכן, ישראל הפכה תחת הממשלה הנוכחית למדינה מצורעת שאין לה ברירה אלא לחסות בצילו של מנהיג זר אחד. זה מאוד לא משמח. אבל כאשר הממשלה מאבדת את בלמיה וראשי האופוזיציה דוחפים אותה לעוד דם, לעוד הרס, בלי תכלית, בלי שכל, טוב שיש נשיא אמריקאי שמצווה על ראש ממשלת ישראל להתקפל.
במדינת העיוורים, אומר פתגם עתיק, שתום העין הוא מלך.
לשחרר את רע"מ
באחד הלילות האחרונים, בתום עוד בליץ חקיקה דורסני, חברי הכנסת מנסור עבאס, רע"מ, ושמחה רוטמן, הציונות הדתית, הלכו זה לצד זה בחניון הכנסת. "אתם הורסים כל חלקה טובה במדינה", אמר עבאס בצער. רוטמן אהב את המחמאה. "אנחנו נמשיך", הבטיח. עיניו ברקו באושר.
שני חברי כנסת, שני עולמות. האחד רואה את ההתפוררות הפנימית בדאגה; השני בעליצות. נחשו את מי משניהם מחרימה האופוזיציה.
דירתו הירושלמית של מנסור עבאס נמצאת בבית צפאפא, שכונה שעד 1967 נחצתה לשניים, ישראל למטה וירדן למעלה. החלק העליון של השכונה משופע בבתי דירות בורגניים, מטופחים, פתוחים אל הנוף הירושלמי. עבאס, איש אופטימי מטבעו, יכול להרגיש בה בבית. נפגשנו השבוע במסעדה שכונתית.
אתה כמעט קונצנזוס, אמרתי. אבל הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית שאותו אתה מייצג הוא סיפור אחר לחלוטין.
"זה מה שאומרים", אמר, "אבל זה לא נכון. אני לא נטע זר בתנועה – אני הנציג האותנטי של המורשת שהשאיר אחריו השייח' עבדאללה נימר דרוויש, המייסד".
אם זה כך, אמרתי, למה אתה מעביר עכשיו מהלך לפירוק הכוח של מועצת השורה, המנהיגות הדתית של התנועה?
"זה שלב בתהליך ההתבגרות שלנו", אמר. "אנשים חושבים שמועצת השורה היא כמו מועצת החכמים של ש"ס. זה לא נכון. אבל ראינו שיש דימוי כזה, ואמרנו, בואו נשחרר: ניתן לרע"מ לנשום. אנחנו פותחים את שערי המפלגה לכל אזרח, גם יהודים. בתוך כמה שבועות נקים מרכז. המרכז יבחר את הרשימה לכנסת. אנשים יראו את השינוי בעיניים".
מה אתה, שאלתי, ימין או שמאל.
"אני לא רואה את עצמי על הציר הזה", אמר. "במה שנוגע לדת אני שמרן, אבל אני נגד כל כפייה דתית. במה שנוגע לסכסוך אני מציע פתרון שבבסיסו קבלה הדדית. אני מחויב לערכים הומניים. זה מקרב אותי אל החזון של השמאל.
"רע"מ קמה כמפלגה סקטוריאלית. אני לא הופך את עורי אבל אני עובר תהליך. אני מסתכל על הפסיפס הרחב. בסקרים שנעשים בחברה הערבית הדעות שלי מקבלות 70 אחוזי תמיכה. בחברה היהודית מכבדים את הדעות שלי".
אלה שמכבדים אותך לא יצביעו בעדך, אמרתי.
"אני לא מסתכל על אנשים כעל קולות", אמר.
עשינו שגיאה
השותפים שלך לשעבר, אמרתי, אנשים כמו בנט ולפיד, מדברים על הקושי של נציג מפלגה ערבית לשבת בממשלה ולהשלים עם החלטות מדיניות וביטחוניות שפוגעות בערבים.
"אני מבין שמהמקום שלי אני לא יכול להנהיג את המדינה", אמר. "אין לי יומרות להכתיב את מדיניות הביטחון. תחשוב על החרדים – גם הם לא מנהלים את מדיניות הביטחון".
יש הבדל, אמרתי. החרדים אדישים למדיניות הביטחון, לבד מעניין הגיוס. אתם מרדתם בממשלת השינוי כאשר ביקשה לאשר תקנות בנוגע ליהודה ושומרון.
"עשינו שגיאה", אמר. "אין ספק. אבל בסוף החלטנו להישאר. זה היה מטורף: בפעם הראשונה ישבנו, מפלגה ערבית, בקואליציה והתמודדנו עם שותפות בתוך רצף של אירועים. נתניהו, טיבי ועודה שיתפו פעולה כדי למוטט את הקואליציה. הם היו מתואמים במאה אחוז, תקפו ביחד וחגגו ביחד. יש דם פלסטיני על הידיים של מנסור עבאס, אמר איימן עודה".
בוא נדבר על התרחיש הבא, אמרתי. ספירת הקולות בבחירות מסתיימת. לגוש השינוי יש 57 מנדטים. לכם חמישה. אתם תהיו לשון המאזניים. על מי תמליצו בבית הנשיא? מה תעשו?
"כרגע אני לא מתעסק עם זה", אמר. "כל דיבור יכשיל אותנו. אני רוצה שותפות – לא יהיה חכם מצידי להתרברב. בפעם שעברה ניהלנו משא ומתן גם עם נתניהו וגם עם בנט ולפיד.
"אני רוצה שגוש השינוי יקבל 61 מנדטים. אם לא יקבל 61 מה נעשה? האם ניתן לבן גביר וסמוטריץ' להמשיך להנהיג אותנו?"
מה אתה חושב על בוחרים ערבים שמתלבטים בין רע"מ לדמוקרטים, שאלתי.
"אני רוצה שיאיר גולן יפנה לציבור הערבי ויבקש תמיכה", אמר. "לקבל מנדט מהחברה הערבית זה מחייב".
אתה שונה מהפוליטיקאים החרדים, אמרתי. הם אומרים, אל תחפשו קולות בגטו שלנו. אתה אומר, בואו.
"החברה מגזרית", אמר. "הפוליטיקה שיתופית. ב-1992 שיעור ההצבעה בחברה הערבית היה 70 אחוז, כמו אצל היהודים. הקולות הנוספים הלכו לעבודה ולמרצ, לא למפלגות הערביות".
אג'נדה סרבנית
אם תלכו יחד, ברשימה אחת, שאלתי, תקבלו יותר או פחות?
"זה מורכב", אמר. "חשוב שיצביעו, כמה שיותר, אבל יותר חשוב למי אתה מצביע, לרשימה ערבית שפניה להשתלבות או לרשימה ערבית שפניה לאופוזיציה. לכן אני אומר, אפשר ללכת בבלוק טכני אבל חייבים להדגיש את השוני. לזה הם מתנגדים. כבר שנה הם מתישים אותנו. בזמן האחרון הם אומרים שהסכימו, אבל השאלה היא אם זה אמיתי".
אתה לא רוצה באמת להתאחד, אמרתי. זה יקשה עליך ביום שאחרי הבחירות.
"הם רוצים אג'נדה פוליטית סרבנית", אמר. "זה לא אני".
אתה מדבר על פיוס, אמרתי. באותו זמן החברה היהודית עוברת הקצנה.
"אז מה", שאל, "להרים ידיים? להפסיק לחלום? ההקצנה לא מייאשת אותי. היא תפחת בסוף. אני במקום אחר.
"תאר לך מה היה קורה אם אנחנו, הערבים, היינו מניחים להקצנה לשלוט בנו אחרי 7 באוקטובר. הרי היינו היום במלחמת אזרחים. בן גביר חתר לזה, לשומר החומות 2, אבל אנחנו בלמנו אותו. עמדנו בפרץ.
"עכשיו הוא מנסה להעביר חוק שישתיק את המואזינים במסגדים. הוא לא הצליח להשתיק את קולות הירי בחברה הערבית, אבל על המואזינים הוא גיבור. קיצוניות היא עיוורון".
אף על פי כן, אמרתי, אילו נתניהו היה מציע לך להצטרף לממשלתו היית מצטרף.
"אני מודה", אמר. "לא בממשלה הזאת – בקודמת. העדפתי ממשלת ימין כי היא הייתה נותנת לנו לגיטימציה. אבל בארבע השנים האחרונות הם הרסו כל חלקה טובה".
יש לך ניסיון ארוך בפיוס בין משפחות מסוכסכות בחברה הערבית, אמרתי. מדוע אתה נכשל בכך עכשיו, כשמעשי הרצח הם עניין של יום-יום?
"כי המצב השתנה", אמר. "ממחלוקת בין משפחות עברנו לסכסוך על משאבים, על שליטה, על מכרזים".
תסביר, ביקשתי.
"ארגוני הפשע מתלבשים על כל סכסוך. פורץ סכסוך – והם מתייצבים מיד ומציעים את השירותים שלהם. למשל, מישהו בעראבה רצה מכרז בעירייה. ראש העיר, קרוב משפחה שלו, סירב. הוא שכר שירות של ארגון פשע שירה בראש העיר. ארגוני הפשע קיימים בתוך החמולות, בתוך המשפחות. זאת מדינה בתוך מדינה – הם משליטים סדר, אוכפים את החוקים שלהם. המדינה איבדה את המונופול שלה על השימוש בכוח".
ביקור משפחתי
סאלם שבשומרון הוא כפר נידח למדי, ממזרח לשכם, מדרום לאלון מורה. הכפר מוקף עכשיו בחוות מתנחלים עם שמות עבריים מהניילונים, שני קראוונים, סככה, טנדר ורכב ביטחון, אבל לא זה הסיפור הפעם. ביום שני השבוע הסעתי את מירי בן רפאל, פסיכולוגית קלינית מרמת-השרון, לביקור הראשון בחייה בסאלם. הווייז הפסיק לעבוד כשעברנו את המחנה הצבאי בחווארה, מה שהיה פעם בה"ד 3. סאלם נמצא באזור B, תחת שליטה צבאית ישראלית ושליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. תוכנות הניווט מתעלמות ממנו. בלית ברירה, נסענו על פי ההוראות של תושבת המקום, איחלס אשתייה. איחלס, 39, חברתה של מירי זה עשר שנים, היא עיוורת. את תוואי הדרך היא שמעה בגוגל, שאיתו היא מדברת באנגלית.
מירי בן רפאל היא בתו של אשר (ארתור) בן נתן, דמות מרכזית במבצעים חשאיים, חובקי עולם, לפני הקמת המדינה ובשנים הבאות. במלחמת יום כיפור, בקרב בחושניה, נהרג אמנון, לוחם שריון, אחיה של מירי. היא הצטרפה לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, שם פגשה את איחלס.
המסע לסאלם הוא ביקור משפחתי.
אביה של איחלס, צאהיל ג'בארה אשתייה, עבד בחברה לחלוקת בלוני גז בראשון-לציון. האינתיפאדה השנייה סגרה את הקו הירוק. הוא קנה טרנזיט והתפרנס מהסעות באזור שכם. בספטמבר 2004 הוא מילא את הרכב שלו בשבעה נוסעים, חצה את מחסום בית פוריק ופנה צפונה.
כאן נכנס לסיפור צעיר גרמני קתולי מהמבורג, גרמניה, יוהנס ורמיר שמו. "עוף מוזר", אמרו עליו מכריו בהתנחלות איתמר. הדיווחים שליקטתי מהאינטרנט מספרים על צעיר ממשפחה מבוססת שעבד ברשת של מסעדות שהתמוטטה. הוא נסע לישראל, התגייר אצל הרב קרליץ, הקצין בדתו ובדעותיו, והשתכן בקרוואן מבודד מול איתמר, עם כמה עיזים. צה"ל הוציא נגדו צו הריסה שלא מומש. ב-2003 הוא הצטרף לכיתת הכוננות באיתמר. הוא קיבל לרשותו רובה אם-16 צה"לי.
במהלך הגיור החליף את שמו ליהושע אליצור. יהושע בגלל כיבוש הארץ; אליצור בגלל האמונה. הוא לקח את הנשק שלו, נכנס לרכבו ונסע במורד ההר. כשראה את הטרנזיט הורה לו לעצור. אשתייה החל להאט. אליצור ניגש אל החלון הפתוח, איזן את הרובה וירה כדור אחד מטווח אפס, ישר לליבו של הנהג. אשתייה נהרג במקום.
המשפט נערך במחוזי בתל-אביב, לפני השופט דוד רוזן. הפרקליט של אליצור טען להגנה עצמית: הוא חשב שהטרנזיט מתכוון לדרוס אותו. הטיעון לא התיישב עם נסיבות המקרה, עם האטת הרכב לעצירה, עם שבעת הנוסעים שמילאו אותו. השופט רוזן הרשיע אותו בהריגה.
ערב הדיון בטיעונים לעונש ורמיר-אליצור ברח מהארץ. האינטרפול חיפש אחריו, לבקשת משטרת ישראל. התחנה הראשונה שלו הייתה גרמניה; התחנה הבאה הייתה מקסיקו; השלישית ברזיל. 13 שנה הוא נדד בחו"ל. העבודה האחרונה שלו הייתה משגיח כשרות במסעדה יהודית בסאו-פאולו. השוטרים עצרו אותו שם ביוני 2015. "זה לא אני", אמר להם.
בינואר 2018 הוסגר לישראל. הוא נידון ל-15 שנות מאסר. ב-2020 בית המשפט העליון הפחית את עונשו ל-11 שנה. הסנגור שלו, איש ארגון "חוננו", אמר שמגיע לו צל"ש, לא מאסר. עד כמה שאני יודע, הוא מרצה את עונשו באגף התורני בכלא רימונים. הוא אמור להשתחרר בתוך שנה, אולי פחות.
"אנחנו פוחדים מנקמה", אמרה לי איחלס.
האמא השנייה
בסגרת ההרשעה משפחת אשתייה קיבלה פיצויים. איחלס אומרת שהסכום הגיע ל-400 אלף שקל. בסכום הזה הם שיפצו והרחיבו את הבית ושלחו את איחלס ללמוד, קודם בפנימייה ברמאללה ואחר כך באוניברסיטת אל-נג'אח בשכם. בפנימייה למדה אנגלית, באל-נג'אח ספרות ולשון. ההשכלה פותחת בפניה את העולם שאינה יכולה לראות.
היא נישאה לקצין ברשות הפלסטינית, כאישה שנייה. "לא רציתי להיות אישה שנייה, אבל לא הייתה לי ברירה", היא אומרת. "הוא בן 54. יש לו שמונה ילדים מאשתו הראשונה ושני נכדים".
שני ילדים יש לה ממנו. הם גדלים אצלה. האם הוא בעל טוב, שאלתי.
"הוא אבא טוב", אמרה. "מפעם לפעם הוא בא ולוקח את הילדים לביקור אצל המשפחה שלו".
האם הוא עוזר לך, שאלתי.
"הוא לא יכול", אמרה. "בגלל בעיות בריאות הוא פרש מהעבודה ברשות. הוא חייב 200 אלף שקל. אין לו כסף לתת לי".
בית המשפחה ממוקם בסמטה צרה בקצה הכפר. האם מתגוררת בקומת הקרקע, אח אחד בקומה שמעליה ואח שני בקומה שמעליו. איסלח מתגוררת בחצר, במבנה מתקופת הטורקים, חדר אחד מקורה שיש בו מיטה, מזרן לילדים, מטבחון ושירותים. "בקרוב אעבור לדירה טובה יותר, בצד השני של הכפר", היא אומרת. "אני אשלח את הילדים לבית ספר פרטי. בתי הספר של הרשות פתוחים יום אחד וסגורים עשרה. לא לומדים שם כלום".
יאסין, בן חמש וחצי, ילד חינני, היפראקטיבי, כיאה לגילו. בסתיו ילך לכיתה א'. "החלום שלו הוא להיות טייס", אמרה איחלס. "כדי שיגשים את החלום שלו אני אשלח אותו לבית ספר אמיתי".
פורום המשפחות הפגיש את איחלס עם יהודים. "הכרנו לראשונה בסוף שבוע של הפורום, במלון בבית ג'לה", אמרה מירי בן רפאל. "בפגישה הבאה בחרנו לישון באותו חדר. לאורך כל הלילה היא סיפרה לי את סיפור חייה. למחרת לקחתי אותה לבריכה במלון. השכבתי אותה על הגב, במים. היא אמרה שזה היה הרגע הכי מרגש בחייה. היא אומרת שאני האמא השנייה שלה".
"זה נכון", אמרה איחלס. "כשהבת שלי נולדה החלטתי לקרוא לה על שם מירי". מירי הקטנה, בת ארבע, לבשה חג לכבוד הביקור של מירי הגדולה: חצאית ורודה, רבת-שכבות, חולצה לבנה בוהקת, שתי צמות.
מירי שולחת מפעם לפעם כסף מזומן לאיחלס, באמצעות שליח. הכסף בא מהמשפחה ומחברים בפורום. איחלס נותנת שיעורים בערבית לישראלים, בווטסאפ ובזום. מירי, שלמדה אצלה שנה, מוצאת לה תלמידים. "הבעיה היא שכאשר המלחמה מתחדשת התלמידים נעלמים", אמרה מירי.
איחלס לא ביקרה אף פעם בביתה של מירי ברמת-השרון. "התכוונתי לבקר אחרי שיאסין נולד", אמרה, "אבל לא נתנו לי כי ליאסין לא היה אישור. הוא היה בן עשרה חודשים".
אבל הן הלכו יחד למשפט של האיש שהרג את אביה, במחוזי בתל-אביב.
זה מהבהלה
ב-17 במאי, בשבע בבוקר, השעון המעורר בטלפון ליד מיטתה צילצל. איחלס קמה. היא הרגישה שאנשים מסתובבים בבית למעלה. "התכסיתי בחיג'אב", אמרה. ואז דפקו על הדלת. אנחנו הצבא הישראלי, אמרו. צאי החוצה.
"אמרתי, אני עיוורת. אמרו לי, תצאי. הערתי את הילד ויצאתי.
"היו בבית אולי שלושים איש. הם אמרו שהם מחפשים נשק. אצל האח שלי, יחיא, הם שברו את הדלת, בעטו בו והלכו לו עם הנעליים שלהם על הגב. יאסין, הילד שלי, נפל מרוב בהלה. הסנטר נפתח לו – זה לא מהחיילים, זה מהבהלה".
שעתיים היו החיילים בבית המשפחה, הפכו רהיטים, שברו קיר, פרעו ארונות, ניתקו חוטי חשמל: הסימנים עדיין ניכרים לעין. איחלס משוכנעת שהסיפור קשור לרצח: היא חוששת מנקמה מצד מתנחלים; הצבא חושש מנקמה מצד המשפחה. "כל שנה או שנתיים הם באים, הופכים את הבית והולכים", אמרה.
בפיקוד המרכז מאשרים שב-17 במאי ביצע כוח של צה"ל שתי סריקות אמל"ח בסאלם. הסריקות נעשו לאחר שהתקבלה התרעה. נשק לא נמצא.
