שלושה ימים בלבד הפרידו בין דניאל שרעבי לבין החיים שתכנן לעצמו. הוא כבר החזיק בכרטיס טיסה בכיוון אחד לארה"ב, שם עמד להתחיל לימודי טיס. כדי להיפרד מהחברים לפני שהוא מתחיל פרק חדש, הוא הזמין אותם לחגוג איתו במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר 2023. הוא הגיע לשם יחד עם אחיו נריה, חברו יוסף חיים אוחנה, בני דודו וחברים נוספים. אבל בתוך זמן קצר הוא מצא את עצמו בלב אחד הקרבות הקשים של אותו היום. החיים קיבלו מסלול אחר לחלוטין.
שרעבי (25), כיום סטודנט לממשל באוניברסיטת רייכמן, שירת בצבא כחובש קרבי בגבעתי. באותו הבוקר הוא השתמש בידע שרכש בצבא כדי לטפל בפצועים הרבים. הקרב שלו התחיל כאשר הגיע טנדר של מחבלים והחל לירות לעבר המבלים. החבורה התפצלה: האחים דניאל ונריה הלכו לכיוון אחד, יוסף חיים אוחנה הלך לכיוון אחר. רק כעבור שבוע נודע להם שהוא נחטף לעזה. שרעבי ואחיו הגיעו לטנק נטוש והשתמשו בו כמחסה. אחיו, גם הוא לוחם, נפצע אך המשיך להילחם. הוא טיפל בפצועים תחת אש. "אני חושב שחלק גדול מהטראומה שלי מגיע מלראות כל כך הרבה דם, טיפלתי ביותר מעשרים פצועים באותו יום", הוא מספר.
במהלך הלחימה נפצע גם שרעבי עצמו. רסיסים פגעו בחזה, בכתף ובזרוע הימנית שלו. "עד היום יש לי צלקות", הוא אומר, "לנריה עדיין יוצאים לפעמים רסיסים". אבל הפציעה הפיזית היא רק חלק קטן מהסיפור: כמה ימים לאחר הטבח, הוא חווה התקף חרדה ראשון בחייו. "הרגשתי שאני הולך למות. קוצר נשימה, דפיקות לב מואצות, הזעה בכל הגוף, סחרחורת. ישבתי באוטו ופתאום הרגשתי שאני מסתכל על עצמי מבחוץ. כאילו הנשמה שלי יצאה מהגוף. זה היה אחד הדברים הכי מפחידים שחוויתי", משחזר שרעבי.
בהמשך הגיעו גם קשיי השינה. בתקופה שבה החל ללמוד, הוא מספר, הוא היה סוגר את העיניים ורואה שוב ושוב את התמונות מהנובה. לילה שלם הוא היה נאבק לא לעצום עיניים, וכשהגיע הבוקר התארגן ויצא ללימודים אחרי לילה ללא שינה. "דם, מחבלים, עשן, גופות. לא חלומות. לא שינה. פשוט סוגר עיניים וזה מה שאני רואה".
בסופו של דבר הוא התחיל לקבל טיפול נפשי, ובהמשך גם טיפול EMDR, שסייע לו להתמודד עם חלק מהתסמינים. את הטיפול הראשון קיבל בהתנדבות ממטפלת שהכירה אותו לאחר הטבח. בהמשך מימנה העמותה שהקים, "עתיד לניצולים ולפצועים", את הטיפולים עבורו ועבור אחרים.
ההחלטה להקים את העמותה הגיעה לאחר שזמן קצר אחרי 7 באוקטובר קיבלו הוא וחבריו הודעה מחבר, שורד הטבח גם הוא, שניסה לשים קץ לחייו. "הבנו שחייבים לעשות משהו", הוא אומר. הוא הקים יחד עם אחיו את העמותה, שמלווה שורדי נובה ונפגעי טראומה, ולדבריו מימנה מאז טיפולים נפשיים, סדנאות, ריטריטים ופעילויות שיקום עבור מאות אנשים. העשייה הזאת גם חשפה אותו למצבם של שורדים רבים: "פגשתי אנשים שאיבדו עבודה, שלא מצליחים לצאת מהבית, שנפלו להתמכרויות. אנשים שמתקשים מאוד לחזור לחיים שהיו להם לפני".
את אחד מהם הוא מכיר מקרוב. "הבאתי את אח שלי למסיבה ואח שלי בדיכאון", הוא מספר על האשמה שחש בעקבות הקושי של נריה להשתקם אחרי הנובה, "במשך יותר משנה הוא לא יצא מהבית. הוא לא תקשר עם אף אחד מהמשפחה. הוא לא אכל וירד המון במשקל, ואחר כך התחיל באכילה רגשית ועלה מאוד במשקל. הוא ניתק קשר עם הרבה אנשים מהסביבה שלו, עד היום. הוא היה במצב מאוד קשה". לאחר שקיבל הכרה קבועה באחוזי נכות לצמיתות וקיבל מעט יציבות, מצבו של נריה החל להשתפר.
שני האחים הפכו בשנה שלאחר הטבח לסמל של גבורה. סיפור הלחימה ההירואית שלהם התפרסם, הם זכו להוקרה ואף נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות ה-76. אבל המציאות היומיומית נותרה מורכבת הרבה יותר. בציבור ראו בו גיבור, אבל שרעבי המשיך להתמודד עם הפוסט טראומה, הקשיים הכלכליים והמאבק מול המערכת שאמורה לסייע לו להשתקם.
לדבריו, אחת ההתמודדויות הקשות ביותר עבורו בשנתיים וחצי האחרונות הייתה הפחד מהוועדות והבדיקות החוזרות בביטוח הלאומי, שבהן מצא את עצמו נדרש שוב ושוב לחזור לרגעים הקשים ולהוכיח מחדש את עומק הפגיעה. "שבועיים לפני ועדה אתה כבר נכנס לחרדות", הוא מסביר, "אתה מתחיל לחשוב מה יקרה אם יורידו לך את אחוזי הנכות, איך תסגור את החודש, איך תמשיך ללמוד, לחיות. מתחילים סיוטים, התקפי חרדה. אתה נכנס לסטייט אוף מיינד של מסכן, כי אתה צריך להראות כמה אתה שבור, לא מתפקד. במקום להתעסק בלהשתקם, אתה עסוק בלהוכיח שאתה פצוע מספיק כדי לקבל עזרה".
שרעבי מוכר כיום כנפגע פוסט טראומה. הוא מספר כי אושרה לו נכות זמנית עד 2027, אך לאחר מכן קיבל ערעור על ההחלטה וזומן לוועדה נוספת. "זה מרגיש כאילו המערכת מערערת על עצמה", הוא טוען ומוסיף כי "ההכרה היא הרבה יותר רחבה מהקצבה. היא קשורה לעזרה בדיור, בארנונה, בחשמל, בלימודים, בתחושת הביטחון שיש לך גב אם המצב יחמיר. הפחד הוא שעוד חמש שנים, כשכבר אהיה נשוי עם ילדים ואצליח לעמוד על הרגליים, משהו יתפרץ מחדש ולא יהיה לי גב. שאצטרך להתחיל הכל מחדש. אני רוצה לקבל הכרה קבועה לצמיתות ולא להתעסק בזה".
"המדינה בגדה בי פעמיים", הוא אומר, "הפעם הראשונה הייתה כשאיבדתי את האמון בה ב-7 באוקטובר, כשניסו לרצוח אותי ואת כל החברים שלי. הפעם השנייה היא עכשיו, כשאני צריך להילחם על הזכויות שלי. אני משלם מסים כל החיים, וכשאני צריך לקבל אני לא מקבל. זה לצאת לעוד מלחמה. אם זה לא ייפתר בקרוב, יילך לי כל הסמסטר קיץ בלימודים".
מהביטוח הלאומי נמסר: "הביטוח הלאומי היה הראשון שהציע להעביר את חוק פיצוי אסונות לאומיים אחרי 7 באוקטובר כדי לייתר את הוועדות הרפואיות. ההצעה לצערנו לא התקבלה. החוק הקיים מחייב בדיקה במסגרת ועדות רפואיות, כדי להתאים את הסיוע הניתן לנפגע. אין שום צורך לשחזר אירועים בוועדה. הביטוח הלאומי מאפשר גם ועדות על בסיס מסמכים רפואיים או בצ'אט או בליווי מישהו קרוב. דניאל מוכר בביטוח הלאומי כנפגע איבה, וימשיך לקבל סיוע כל זמן שיצטרך".
