הפסוק "אין נביא בעירו" מקורו בברית החדשה (לוקס, ד, כד). גם פתגם ערבי קובע שאין הנביא נִקלה אלא בביתו ובמולדתו, שהרי מוחמד נדחה בעירו מֶכּה וזכה להכרה ולהוקרה בעיר מֶדינה. הפתגם לא נולד אפוא ב"ארון הספרים העברי", אך הוא משקף אל נכון את גורלם של אישים לא מעטים בתולדות עם-ישראל, לרבות סופר גדול כדוגמת דוד שחר, שבארץ אין שמו הולך לפניו.
שחר זכה אמנם במהלך חייו בפרסים ובעיטורים נכבדים, אך "הרפובליקה הספרותית" שלנו לא הטתה לו חסד, בהיותו סופר חריג ויוצא דופן. הוא לא הצטרף לאידיאולוגיות – הפלורליסטיות-כביכול וההומוגניות-למעשה – של סופרי "דור תש"ח", החולמים והלוחמים, בני ההתיישבות העובדת, או של סופרי "דור המדינה" העירוניים והאירוניים, שלמדו באוניברסיטה והיו חדורים בהשקפה ביקורתית על האתוס הישראלי. הוא לא הצטרף לשום חבורה ספרותית (למען האמת, בני-החבורות גם לא היו ששים לצרפו לחוגם). רוב חייו עברו עליו בבדידות כלל לא מזהרת, בירושלים, גיבורת ספריו, שאליה עלתה משפחתו, משפחת שֶׁחֶרלס, מממלכת הקיר"ה לפני שבעה דורות, אם כוללים במניין הדורות גם את צאצאיו.
ראשי המדברים בביקורת ובמחקר גם לא סלחו לו על עברו באצ"ל, וחרצו את גורלו להישאר בצידי דרכים. הם שכחו, או השכיחו, את היותו פורץ דרך בתחום הכתיבה הסוראליסטית האקזיסטנציאליסטית, שהגיעה ארצה בצנעה, כמעט בהיחבא, "רגע" לפני שדרך כוכבם של סופרי "דור המדינה" (א"ב יהושע וממשיכיו). סופרים פורצי דרך כדוד שחר ונִסים אלוני, שניהם ילידי 1926, חלוצי הפואטיקה הסוראליסטית, לא זכו בכבוד שהגיע להם. מפעל חייו של שחר – סדרת 'היכל הכלים השבורים' – נשכח בקרן זווית, ורק מעטים ניסו ללא הצלחה לתקן את המעוות. סופר רב-חשיבות והישגים כמוהו הלך לעולמו מבלי שיזכה ב"פרס ישראל". והנה, בצרפת, הודות לתרגום מצוין של מדלין נֶז' (Neige) ולביקורת ששפטה את יצירותיו לגופן, זכה דוד שחר להערכה נלהבת, לעיטור מנשיא צרפת ואפילו רחוב נקרא על שמו.
ודוק, אמנם כבר בשנות ה-20 נראו בארץ ניצניה של סיפורת סוריאליסטית פרי עטם של מנשה לוין ויעקב הורוביץ, אך הם לא השאירו חותם אפילו בדורם (ב'חבורת יחדיו' שבהנהגת שלונסקי עמדה השירה במרכז, והסיפורת בשולי השוליים). סופרי דור תש"ח, כולם כאיש אחד, התרחקו מהסוריאליזם בראשית דרכם, ובחרו בריאליזם הלוקאלי. לאחר שבשנותיה הראשונות של המדינה התמקדה הדרמה העברית המקורית – יגאל מוסינזון, משה שמיר, נתן שחם – בייצוג "המציאות הפשוטה", פנו הסיפורת והדרמה בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, בכעין תנועת מטוטלת, אל הכתיבה הפיוטית, שהרחיבה את מוטת כנפי המוזה והציגה קשת נושאים חדשה. דוד שחר "נפל בין הכיסאות".
במרוצת כל המאה ה-20 בלט בייחודו ש"י עגנון שלא הצטרף לשום חבורה וזכה למעמד-על ולקטגוריה בפני עצמה. בזכות סיפורי המשפחה האלגוריסטיים שלו נעשה עגנון חביבם של חשובי הסופרים בדור המדינה – א"ב יהושע ועמוס עוז. סופרים צעירים אלה, שהתחילו את דרכם כשהיו עדיין סטודנטים בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית, זכו בעידודו של מורם, גרשון שקד, שהפליג בשבחם במאמרים נרחבים שפירסם במוספי הספרות. אלמלא תמיכתו המסיבית, ספק אם היה שמם מתפרסם ברבים וספק אם הייתה הקריירה שלהם נוסקת לגבהים במהירות כה רבה. ברי, לימים הרימו גם מתרגמיהם ומעבדיהם (לקולנוע ולתיאטרון) תרומה רבת-ערך למוניטין הבינלאומי שלהם, אך גרשון שקד היה מי שסלל את דרכם.
לשחר לא היו מנטורים ותלמידים-מעריצים, שירפדו את דרכו בשושנים. גם בחירתו לפרסם את ספריו בהוצאת ספרים נידחת לא היטיבה איתו, כמובן. את ביכוריו פירסם בהוצאת 'הדר' של יעקב עמרמי, חבר מפקדת האצ"ל, לצד ספרי יונתן רטוש, הרוויזיוניסט-לשעבר (במפתיע הקדימה הוצאת 'הדר' ופירסמה ראשונה את ספרי ז'אן-פול סארטר, האקזיסטנציאליסט שתמך בקומוניזם). מכל מקום, שחר נקשר להוצאת ספרים שלא נתנה פומבי להישגיו החדשניים, ואף השאירה אותו מחוץ לקונצנזוס של הביקורת וחקר הספרות.
בדומה לגיבורו ברל רבן, גיבור הסדרה הלוריאנית שלו 'היכל הכלים השבורים', שבחר להיקרא בשם הכמו-כנעני "אשבעל עשתרות", היה גם דוד שחר "יצור כלאיים". בעלומיו הוא השתייך לרוויזיוניזם ה"כנעני", שהפנה עורף לגלותיות והתנכר לספרות עם ישראל שנוצרה על אדמת נכר, ובו-בזמן אהב את ביאליק, משורר הגלות והדלות, שלא הספיק להתערות בארץ כאזרח. הוא התגייס לאצ"ל, אך עזב והצטרף ל"הגנה", שם שמע רעיונות פוליטיים שונים מאלה שהכיר בבית אבא. ואם לא די בניגוד שבין "ימין" ו"שמאל" ובין "כנעניות" ליהדות שורשית, הרי שמחמת מצוקה שנתהוותה במשפחתו, גדל דוד שחר בבית סבתו בשכונת מאה שערים האנטי-ציונית, שבה גם ביאליק וגם ז'בוטינסקי היו "מוקצים". עקב המחסור הוא נשלח לבית ספר חילוני בשכונה דלה, שבּוֹ היה הילד ה"אשכנזי" היחיד, וגם בו נחשף לעקרונות אמונה שונים מאלה שעליהם התחנך בבית אבא. מכאן נובעים סיפוריו על חיי ה"ספרדים" הירושלמיים, ומכאן עיסוקו בנושאים טרנסצנדנטיים "אלוהיים", שאיתם היו לו יחסים של התרחקוּת ודבקות לסירוגין. בני גילו (יצחק אורפז, אמיר גלבוע, אנדד אלדן, יצחק אורן, נסים אלוני) המירו את שמם הגלות בשם עברי, וגם הוא זנח את שמו היהודי שֶׁחֶרלֶס-שֶׁכֶרלֶס (אחד מאבות משפחתו חיבר את "פרפראות לחכמה" המפרש סוגיות תלמודיות בכלים מתמטיים), והמירו בשם "שחר". חרף שינויים ומהפכים רבים שידע במהלך חייו, הוא מעולם לא חזר כמו יצחק אורפז, למשל, אל השם הגלותי שאותו נטש בעלומיו לעולמים.
• • •
שחר ורעייתו ההיסטוריונית שולמית שחר, לימים כלת "פרס ישראל", התקבלו ברחבי העולם בסבר פנים יפות, אך מארכיונו שנמסר לאחרונה ל'גנזים' (וחומריו נמסרו לי באדיבות היו"ר, הסופרת אדיבה גפן, ועובדת הארכיון הבכירה הילה צור) בוקעים גם הדי עדויות של קיפוח מכאיב ומעליב "מבית". במכתב מפריז מ-14 באפריל 1973 סיפר שחר לאהרן אמיר, רעהו מתקופת פריז ועורך כתב-העת 'קשת', איך נידוהו עורכי כתב-העת הקנדי La Liberté, בעת שגנזו את סיפורו ומחקו את שמו מן הסקירה הפנורמית שהעניקו לקוראיהם על הספרות הישראלית בת הזמן. הם עשו כן לאחר שניהלו משא-ומתן ממושך עם הוצאת 'גאלימר' בגין הזכויות על סיפורו, ובסופו של דבר השליכוהו לסל המערכת. את העלבון הצורב שחר כיסה באירוניה מחויכת, משתיאר איך העורכים רואים בו "עשב שוטה", שעלול לצרוב בעיני "אינטלקטואלי קוויבק המשוחררים".
במאמר 'שיחה שנמשכה 35 שנה' ('הארץ' מיום 19.8.2011), סקרה ד"ר אורנא בזיז את ההתקבלות של שחר בצרפת, וסיפרה שעם הופעת הכרך הראשון של 'היכל הכלים השבורים' בתרגום לצרפתית, ב-1978, מיתגה אותו כתבת הספרות של 'לה מונד' כ"פרוסט האוריינטלי", וטענה שהוא בעיניה הסופר הישראלי החשוב והגדול ביותר. מכתב שכתב שחר באותה עת לזיסי סתווי, עורך המדור לספרות של 'ידיעות אחרונות', מלמד שאכן נתקיים בדוד שחר הפסוק "אין נביא בעירו".
במכתב זה סיפר הסופר לעורכו על פרסום התרגום הצרפתי ב'גאלימר', על סיקור נרחב ואוהד בתקשורת הצרפתית, הכתובה והמשודרת (למכתב צורפו עיתוני הרדיו והטלוויזיה). כאן סופר גם שאגודת הסופרים הצרפתית ומרכז פא"ן ערכו לספרו אירוע השקה מתוקשר, ועל אירוע של שאלות ותשובות שנערך באולם הקונצרטים היוקרתי "Salle Pleyel". צורף גם ראיון איתו בכתב-העת La Quinzaine Littéraire, שאותו הציג שחר ככתב-עת "שמאלני בנטיותיו" (כנראה כדי לרמוז שבצרפת אין מקפחים אותו בגין כרטיס הזיהוי הפוליטי שלו). ואולם, באותו מכתב עצמו שאל שחר את זיסי סתווי בהכנעה אם יואיל לעשות שימוש בפרטים הללו במדור הידיעות שבמוספו, אף הביע נכונות לנסוע מירושלים לתל-אביב כדי לערוך הגהה לסיפורו 'הזיות במלון' שעמד להתפרסם במוסף לספרות של 'ידיעות אחרונות' (באותה עת נדרשו הכותבים להגיע להגהה במשרד העורך, אך חשובי הסופרים קיבלו את עלי-ההגהה על ידי שליח). מכל מקום, המכתב מעיד על הפער העצום בין מעמדו בארץ לזה שבפריז.
• • •
בארץ כמעט שלא היו לשחר ידידים, והוא גם לא ניסה לחבור לבכירי הספרות שגם לא חיפשו את קרבתו. ואולם, מעריץ צעיר בשם דוד זליכובסקי ניסה להתקרב אליו, קנה לו במתנה את כל כתבי ניטשה, והשתדל להמיר את השקפתו הפוליטית של שחר שהיה כבר בערוב ימיו. שחר לא התעצל, וממקום מושבו בעיר הנופש המקסימה דינאר שבחבל ברטאן, כתב לרעהו הצעיר מכתב בן שבעה עמודים, שבו הסכים כביכול עם כל דעותיו הקוסמופוליטיות, שהגדירו את משה רבנו כאבי תורת הגזענות. את מכתבו הפיוטי פתח שחר במליצות כגון "דבריך, דוד רחימאי, שובבו את לבי כשעירים עלי-דשא וכרביבים עלי-עשב", ובמהלכו הביע את הסכמתו לדברי בר-הפלוגתא שלו, שראוי להעיף מהארץ את כל הכובשים והנוגשים, ולהחזירה לידי הפליטים האומללים שנמלטו ממנה, אלא שלא נשארה אלא שאלת מקום הנחיתה, הוסיף שחר, בהעמידו פני תם. האם יחזרו לפולין, שם ישמחו בוודאי הפולנים להכיר בכל זכויותינו ההיסטוריות על אדמתם? בסוף מכתבו, שהוא יצירת ספרות בפני עצמה, הודה שחר שמעולם לא חיבר מכתב כה ארוך, והפציר במעריצו הצעיר לשלוח אליו מכתבים ככל שתנוח עליו הרוח. בהיעדר בני-שיח, אפילו ההבלים והמלל של מעריץ צעיר מילאו את ליבו של שחר שמחה משנזדמן לו לצחצח את "חרבו", להתיר את חרצובות לשונו ולהשיב מלחמה שערה.
בכל אחד מספרי ה'לוריאן' של שחר משתקפת מציאות חייו, ובמיוחד עירו ירושלים שאת מחבואיה הכיר יותר מאחרים, ואין סופר – אפילו לא עגנון – שהרבה לכתוב עליה כמוהו. בכל ספריו משתקפים גם החיים הספרותיים בארץ ובצרפת, והמציאות הרב-לשונית של סופר כמוהו המשתייך ואינו משתייך לזמנו ולמקומו (אביו ניהל בית ספר לשפות, ושחר השתלט על שפות זרות בנקל). אמנם אין להפריז במשקלה של האמירה האישית והאקטואלית המשוקעת ביצירתו הרב-רובדית הממריאה מן "הכאן" ו"העכשיו" אל מרחבים ואל גבהים בל ישוערו. אף על פי כן, מעניין להיווכח שגם יצירה בעלת ממדים אוניברסליים ונופי חלום פנטסטיים נובעת ככלות הכל מניצוץ אישי קטן המעוגן בזמן ובמקום.
השפעתו הייתה רבה, על בני-דורו ועל ממשיכיהם, אך היא לא נחקרה עדיין. ואולם, די לקרוא את כותרותיהם של אחדים מספריו – 'ירח הדבש והזהב', 'קיץ בדרך הנביאים', 'המסע לאור כשדים', 'יום הרפאים', 'על הנר ועל הרוח' – כדי להיווכח שספרים אלה ניצבו על שולחנותיהם של אחרים – של סופרים שהצטרפו ל"קריית ספר העברית" במרוצת הדורות וזכו לפרסום ולכיבודים שהגיעו בעצם לדוד שחר. אך החשבון עדיין לא נגמר, וכדברי חנוך ברטוב, שבאוגוסט הקרוב ימלאו מאה שנים להולדתו, לסופרים יש שעון אחר משל בני אדם רגילים. אני נוטה להאמין שבמאזן הרב-דורי לא תכסיסי החיקוי והזיוף מנצחים, אלא ההישגים המקוריים של סופר-אמת החוצב בסלע בכוחות עצמו, ושלמרות ממדיו העצומים של העולם, אין לו – כמאמר המשורר – עולם אלא אחד, הוא העולם שבלבבו. •
