ישי לוי, זמר מבצע עצום. אין כמוהו להעביר את המילים והצלילים של השירים. דיקציה מושלמת, סלסולים – לא רק בתימנית, הוא אוחז גם בקישוטים ממרוקו, מספרד. לעיתים שר חלש וקרוב ואינטימי, לעיתים חזן עם קול ענק, לפעמים שירה מחוספסת, פצועה.
ככל שעברו השנים, הפילטר הגדול של השירה שלו היה הפצע הפנימי שלא הגליד – דרך הכאב העביר את הלב שלו למאזינים. הוא בחר שירים מושלמים, שיחק בגורלם, ביצע אותם אל תוך הקאנון ובכך הגדיר בכל פעם מחדש את המוזיקה הישראלית. לעיתים טרובדור, לעיתים זמר שנסונים, איש שיכול להרים בחאפלה ואז פתאום לבוא בבלדה קורעת לב. הוא השאיר אותנו עם קטלוג מוזיקה מופתי.
ישי אהב מוזיקה והכיר מוזיקה. הוא לא התעסק ב"קריירה". הוא היה פשוט זמר שאהב לשיר לאנשים כל עוד יש נשמה באפו. זמר עם הרבה הקשבה לזמרים אחרים. כשזכיתי לדבר איתו מצאנו שנינו את אריק לביא כמודל לחיקוי: זמר שעשה מה בא לו וידע לבטא מילים טוב יותר מכולם. ישי ואריק לביא זה דואט שיושר כבר בשמיים.
כשזכיתי לארח את ישי בהופעה של טיפקס באמפי אשדוד פגשתי אדם עניו עם המון הודיה. ברור שהחוויה שלו הייתה לחיות ליד תהום פנימית שנובעת ממהמורות חייו, ובכל זאת הוא הכיר תודה לקדוש ברוך הוא, לקהל ולבת זוגו איריס. "היא הצילה אותי", חזר ואמר.
