ערב המונדיאל מזמן אשנב הצצה מרתק אל הכדורגל הישראלי, המגלם בדרכו הייחודית את סיפורה המשתנה של הישראליות כולה. בעבר, מועדונים כגון בית"ר והפועל היוו שיקוף מובהק של המחנות האידיאולוגיים הגדולים במדינה. לימים, כאשר השכונות והקהילות המקומיות היו חלק מזהות האוהדים, נוסדו קבוצות כמו מכבי שעריים, שמשון תל אביב ובני יהודה; שחקנים מיאנו לעבור בין המועדונים, מתוך תחושת שייכות קהילתית ופוליטית שורשית.
כיום, לעומת זאת, משקף הענף חברה קפיטליסטית. הכסף יענה את הכל. שחקנים מדלגים בין קבוצות כצרכנים העוברים בין חברות סלולר – הכל לפי המרבה במחיר. מנגד, נאמנות הקהל לקבוצתו נותרה איתנה, אך עברה תמורה, הניצחון בכל מחיר הפך לערך עליון. בעלי מועדונים שאינם מספקים את הסחורה נדרשים לפנות את מקומם, חרף השקעה של עשרות מיליוני דולרים מכיסם הפרטי. זהו גם גורלם של מאמנים, המגורשים לעיתים בחרפה באלימות ברוטלית, עד כדי ירי זיקוקים לעבר מעונם.
בדומה לאוהד המצוי, המוטיבציה לנצח בכל מחיר חלחלה גם אל שוק הדעות הציבורי. אפילו בין כותלי הכנסת נדמה כי כל האמצעים כשרים: מנסים למנות מבקר מדינה "מטעם", כאשר נתקלים בקשיים מוצאים דרך למסמס ולבזות הליך שאמור להיות שקוף והגון. כאשר מכון מחקר כגון "קהלת" אוחז בתפיסה רעיונית הזרה למחנה הפוליטי היריב – ממהרים להטיל מצור עם גדרות תיל על משרדיו. ביקום אחר אנו פוגשים "נערי הגבעות", המבקשים לממש את רעיון ארץ ישראל השלמה בכוח הזרוע ובאלימות קשה. במילים אחרות: האמונה בקיומה של אמת מוחלטת אחת, החייבת להפוך לנחלת הכלל, מכשירה את כל האמצעים ליישומה.
לאחרונה מי "שמצטיינים" בהליך זה הם החרדים הקיצוניים, אשר הכוחניות שלהם שוברת שיאים חדשים. חסימת עורקי התחבורה המרכזיים של ישראל המותירה רבבות נהגים נצורים, ניסיונות הפריצה לבתיהם של קציני משטרה וצה"ל, ושיאה של הפורענות בהתפרעות אלימה בחצרו של שופט בית המשפט העליון נעם סולברג. כל אלה מהווים חציית קו אדום בוהק. במדינה מתוקנת היו צריכות להישמע זעקות שבר על רמיסת כל נורמה המאפשרים חיים משותפים, ובפרט על ההכרזה המשתמעת מכך, לא זו בלבד שאנו מעל החוק, אלא שאין לנו כל זיקה לחברה הישראלית, ובמידה רבה אנו רואים בכם אויב. חיוני להדגיש זאת אל מול התהייה של רבים. במה שונה האלימות החרדית מזו של קבוצות אחרות? המענה אינו טמון רק בהיקף הפרעות, אלא במניעים ובהשקפת העולם המחוללת אותן. ניסיון כוחני להשליט על המרחב הציבורי אלימות ותוקפנות ללא קווים אדומים שאם תאומץ, מאיימת על כולנו. לימוד התורה ניצב מאז ומתמיד כערך עליון בהיסטוריה היהודית, אך לצדו ניצב תנאי בל יעבור. התורה מהווה תורת חיים, שבהשראתה נרקמת מערכת מוסרית ואנושית לפרט ולכלל כאחד. התורה היקרה לליבנו אינה מפנה עורף לערבות הדדית ולעולם של חסד.
עזות המצח שלהם שוברת שיאים ולכן צריך לנקוט ביד ברזל נגד האלימות. יחד עם זאת, צריך לזכור שהחברה החרדית אינה עשויה מקשה אחת. עד לפני כמה דורות היה העולם היהודי ברובו המוחלט חרדי ומסורתי. מאותו בית מדרש היסטורי צמחו זרמים שונים, חלקם דתיים וחרדים שהיו שותפים בבניית הארץ.
