ישי לוי אף פעם לא היה המלך של המוזיקה הים-תיכונית. כשהוא התחיל לשיר בבתי הכנסת בראש העין, בגיל 13, שימי תבורי כבר היה כוכב ענק, ואבנר גדסי, אהובה עוזרי, מרגול וצלילי העוד והכרם כבר עיצבו את המרחב המזרחי שאנחנו מכירים כיום. זהר ארגוב התחיל לעלות לגדולה, חיים משה המריא. לוי הנעים זמירות וחיכה בשקט לתורו. חרש במה מאובקת תמורת פרוטות ובגיל 15 נסע מוקסם לתחנה המרכזית כדי לקנות את האלבום "יש מסיבה" של גדסי, אחד מאלה שיותר השפיעו עליו. "אהבתי את הרוקנרול שבו", הסביר לי פעם בחיוך והבהיר למה הוא כל כך מיוחד בנוף הישראלי.
ישי לוי לא היה עוד זמר מעולה. כאלה יש הרבה. הוא היה טרובדור ים-תיכוני של רוקנרול, מאותם שורשים של אלביס הגדול, צ'אק ברי ורוברט פלאנט. החיוך המבויש, הקול החרוך טיפה, המיתרים שיוצאים מהנשמה, מחוספסים מתלאות החיים, שירה יצרית, מלאת תשוקה. כוכב. עמוד האש של המחנה בלי לרצות להיות כזה.
למרות הסמים, הגמילות, הבריאות המתדרדרת, המעצרים והתקופה בכלא, הוא תמיד חזר לבמה. שנים של מאבק אישי-פנימי אכזרי הובילו אל מנהרה אפלה שסיומה בדרך כלל עמוק באדמה. אבל ישי לוי היה בנוי מחומרים אחרים. הוא לא היה רק זמר גדול. הוא היה שורד. אולי מפני שמעולם לא ראה בעצמו מלך. הכוכבים הגדולים של התקופה הפכו למיתוסים, על חלקם נגזר סוף טרגי, אחרים דעכו. ישי לוי, זה שחיכה בסבלנות לתורו, המשיך לצעוד. לאט, בהתמדה, קולו המוזהב הלך והעמיק עם השנים. למזלו, כשמעד, הייתה שם תמיד המלאכית הפרטית שלו, איריס, בת הזוג ולימים המנהלת האישית. בלעדיה, אמר ישי בעצמו לא פעם, ספק אם היה יכול לחזור אל המסלול בכל פעם מחדש.
הייתה לישי לוי גם שמיעת קסם מוזיקלית, חוש נדיר לזיהוי להיטים. לא פעם, כמו במקרה של "רקדי", הקליט שירים שנדחו על ידי זמרים אחרים והפכו להמנוני מדינה. גם כשהקליט גרסאות משלו למיתוסים כמו "ילדונת" או "מרלן", הוא עשה את זה כל כך טוב עד שעמעם את זהות המבצע המקורי.
בסופו של דבר, ישי לוי עשה את הדרך ההפוכה. לא פרץ בבת אחת כמו מטאור, אלא טיפס מדרגה אחר מדרגה אל לב הקונצנזוס הישראלי. מהקסטות בתחנה המרכזית אל הופעות מול עשרות אלפים. מהמועדונים המעושנים אל הפריים טיים ומעלה המצעדים. מזמר מזרחי אהוב במתחמי הז'אנר לאחד הזמרים הכי אהודים בישראל.
הקהל החזיר לו אהבה לא רק בזכות השירים, אלא בזכות האמת. אצל ישי לוי לא היה זיוף. הייתה פגיעות. היו חולשות. היו טעויות. היה אדם שנפל וקם, נפל וקם שוב. כשהוא שר על אהבה, על געגוע, על כאב, הוא לא שיחק תפקיד. הוא ביצע את הביוגרפיה שלו.
לכן, גם בעשור השביעי לחייו נשאר ישי לוי רלוונטי. לא כאגדת עבר שמוזמנת לערבי נוסטלגיה, אלא כאמן חי ונושם, מופיע, מקליט, מרגש. חלק חשוב בפסקול הישראלי עד יומו האחרון.
הילד מראש העין שכמעט התייבש בצד, חשמלאי הרכב, הפך כתובת מבוקשת ליוצרים שרצו לראות את חתימת קולו מתנוססת על השירים שלהם. הכתר הוענק. היה שלום, מלך.
