החיים, אמר פעם ג'ון לנון, הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות, אבל לכולנו כבר ברור שלנון טעה גם בזה. והחיים - לפחות בישראל - הן התוכניות שהתבטלו לך מעכשיו לעכשיו, הם הסקיצה המשורבטת בקו מהוסס על נייר שנתלש באבחה, בהודעת פיקוד עורף לאקונית בעשר בערב, ומכווצ'ץ' ומושלך לפח.
למה, התכוונתם לשלוח ילדים לבית ספר? למה, התכוונתם לקיים פגישה או לצאת בערב? למה, התכוונתם ללכת לעבודה? למה, התכוונתם ללכת לאנשהו? ובמילה אחת: למה? למה שתעשו דבר כזה, דבר מרחיק לכת ומיותר כל כך כמו לתכנן את תוכניות חייכם הקטנים, הזניחים, חסרי החשיבות הלאומית, הניתנים לביטול מהרגע להרגע? למה?
החיים יחזרו. אדם | צילום: אלדד אלוני
(אלדד אלוני - Project story teller)
התשובה, לכאורה, טריוויאלית: כי חיים בלי תוכנית הם חסרי תוחלת, כי בזה מותר האדם מן חיית המחמד הביתית שלו, וכי זה מה שבני אדם יודעים לעשות. אבל בישראל של עכשיו, אתם יכולים לתכנן הופעה של עומר אדם, טיסה, שבוע ספר או סתם הליכה לים, ואדוני המלחמה צוחקים לכם בפנים. "אתם, שלא עשיתם דבר בשבילי מלבד לזרוע הרס מסביבכם/ אתם, שמשחקים בעולם שלי כאילו שזה צעצוע שלכם", כתב דילן (בתרגום יהונתן גפן) בשיר ההוא, ונדמה שגם הוא לא לקח בחשבון זמן שבו אדוני המלחמה יהיו כוכבי הרוק הגדולים של התקופה.
אז שוב, קבלו ביטול. החיים שלכם יחזרו אולי מחר, אולי מחרתיים, אולי עוד 40 יום, אולי כבר לא. אתם יכולים לתכנן קדימה בדיוק חמש דקות. איך מקיימים תרבות כלשהי בתוך מציאות כזו? לא מקיימים. אבל, וזה אבל גדול, לא שוכחים את הקיים. קוראים את הספר שהתחלתם למרות הפיתוי לשמוט הכל לטובת גלילת-חורבן אינסופית; שומעים את המוזיקה שלכם למרות שמישהו שוב יושב מול פריים-טיים בפול-ווליום בסלון; רואים את הסרט שחייבים לראות על מסך גדול, רק על מסך ביתי.
תרבות היא מה שהייתה תמיד: חבל הצלה. אבל ככל שחולף הזמן, הידיים שלנו עמוסות בדברים לכאורה קריטיים יותר מכדי שיהיו פנויות לאחוז בו. אסור לוותר לעצמנו לפחות כמו שאסור לוותר לאיראנים (או שמותר? אולי פעם אחת מותר?). מוכרחים להמשיך לא רק לצרוך, אלא גם לתכנן קדימה: כן, גם את התוכניות שתכף יתבטלו. אחרת, אתם יודעים, הם ניצחו. קִראו "הם" למי שאתם מעדיפים במקרה הזה. אבל תכננו את ההמשך. המשך יבוא.
